זהו זה.../images/Emo29.gif
אני לא רוצה חבר. אני זקוקה לאחד! לא יאמן כמה שזה פטתי. פשוט כלום. כלום!! לעזאזל, אני רק בת 13. אז מה?! אין לי אפילו ידיד בן קרוב אחד! אני מנותקת מכל קשר קרוב עם בנים שהם לא אבא שלי הוא דיבורי סרק עם הידידים בני ה-17 של אחותי הגדולה! נמאס לי! לא יאמן כמה אני מרגישה טיפשה. מרגישה מפגרת, מרגישה דבילית. מרגישה ילדה קטנה. אני אפילו לא יודעת למה הגעתי למצב הזה. בסך הכל אח שלי נכנס הביתה עם בלון כחול שכתוב עליו "אור, תפוצצי אותי!" ואבא התבדח ושאל אותי אם זה המעריץ הסודי שלי, ואני ניסיתי להישאר אדישה והתאכזבתי מוות כשגיליתי שזה מכתב מהצופים המפגרים האלה. כן, אני יודעת שזה דבילי! אני יודעת שזה מפגר ולא היה שום סיקוי שמשהו כזה יקרה לי... אני לא מבינה למה התחלתי לצפות בכלל. אני מרגישה כל כך בודדה ומנותקת. לא, יש לי חברות, יש לי משפחה (גם כן תומכים, אבל מילא) ויש לי את הכלבים שלי ואת אחותי. אבל... לא יודעת, אני רוצה להרגיש קרבה עם מישהו, קרבה מסוג שונה, קרבה אחרת, וכל מה שאני מקבלת זה טריקות דלת ולראות שוב ושוב את הפחדנות שלי. אז אני נהיית פגיעה על כל דבר קטן, וחיכיתי שאמא תבוא לעזור לי בעבודת קיץ המזדיינת בפיגרומתיקקה, ואח שלי התיישב, שוב, ונהיה נודניק ומעצבן. לכל הרוחות, המחשב שלו! אני כבר לא יושבת עליו! למה הוא לא מנצל את ההזדמנות ומתעקש להיות תקוע כמו קוץ בתחת?! אז התעצבנתי. כן. הם כבר מכירים אותי מספיק טוב בשביל להיזהר מזה, לא? וכאן, בחדר אני מדליקה את המוזיקה ומתחילה לבכות. למה? כי בכל שיר יש אזכור ליחסים בין גבר ואישה! דאמט! נמאס לי! גם אני רוצה!!!! ואני מרגישה כל כך ילדה קטנה ומקופחת, שבא לי להקיא.