אוףףף כמה חבל

[B a z a]

דעתי על האלבומים האלה

Thick as a brick: אני שמעתי אותו לא מעט, ההתחלה שלו (10 דקות ראשונות בערך) טובה מאוד, אבל אחר-כך אני מאבד עניין. Songs from the wood: אני פשוט לא מסוגל לשמוע אותו, חוץ מהשיר הראשון והרביעי. In the wake of poseidon - קניתי את הראשון של קרימזון לפני הרבה שנים, אבל את פוסידון קניתי לפני חצי שנה בערך. אם הייתי קונה אותו בתקופה שבה קניתי את האלבום הראשון, אני חושב שהייתי אוהב גם אותו. אבל אני מרגיש שזה העתק חיוור של האלבום הראשון. למרות שאני צריך להגיד שלא שמעתי אותו הרבה פעמים, משהו כמו 5. Lizard - לא כזה רע, הקטע שבו ג'ון אנדסון שר מאוד יפה, וגם ההמשך של היצירה הוא לא רע. אבל הצד הראשון של האלבום, חוץ מהשיר הראשון, הוא איום ונורא. אבל כשאני חושב על זה, ליזארד הוא אלבום לא רע. Per un amico: אני לא כ"כ אוהב פרוג איטלקי, אבל יש עדיין אלבומים מהסצינה שאני אוהב - זרטוסטרא, השני והשלישי של בנקו, ובמידה מסוימת גם Ys. אבל את PFM אני לא אוהב - קניתי את האלבום הראשון שלהם בגלל שאהבתי את השיר Impressioni di settembre, אבל זה עבר לי, ושאר השירים באלבום לא מרשימים במיוחד, ואני מרגיש את אותו הדבר לגבי האלבום השני של הלהקה.

 

[zamibc]

חילוקי דעות והסכמות

חילוקי הדעות נתחיל באלבומים שאני מבין שאפשר לא לאהוב אותם. זה פשוט עניין של טעם אישי. אבל בכל זאת- איך לעזאזל לא אהבת את כאמל?? אגב יש לך גם את מיראז' ואהבת אותו או שאתה פשוט לא מתחבר למוזיקה שלהם? הדבר תקף גם על king crimson, UK ואולדפילד. אני לא מבין בשום אופן (ואסרב להבין) איך אפשר לא לאהוב את Thick. מסכים איתך על: Anglagard , Rush , GG , VDGG , Marillion. לא מתחבר לאף אחת מהלהקות האלה והיצירה שלהן פרט ל- GG שהם מעולים (למה קנית את האלבום הזה?) ו- PAWN HEART של ודגג.

 

[B a z a]

תגובה

כאמל - אני מאוד אוהב את 2 האלבומים הראשונים שלהם, אבל 2 הבאים בתור פשוט משעממים אותי. יש שם כמה שירים שאני אוהב (Rhayader למשל) אבל אני פשוט מאבד עניין. אני זוכר שפעם לפני שנכנסתי לפרוג הייתי שומע שירים מתוך האלבומים האלה ונהנה, אבל זה עבר לי. המוזיקה פשוט לא מעניינת, גם אם היא מלודית וקלה להאזנה. קרימזון - עניתי בתגובה הקודמת שלי. זאת אחת הלהקות שאני הכי אוהב, אבל אני לא אוהב במיוחד את האלבומים האלה. אולדפילד - די אהבתי את האלבום הראשון (קניתי אותו לפני הרבה זמן), אבל את Ommadawn קניתי לא מזמן. יכול להיות שאם אני אאזין לאלבום הזה עוד כמה פעמים, אני אוהב אותו, אבל לא התחשק לי לתת לו סיכוי בחודשים האחרונים. UK - אני לא מתרשם מהלהקה. אולי זה הדבר הכי טוב שיצא ב-78, אבל עדיין זה 78 ולא 71-75. עבה כלבנה - אמרתי את דעתי כבר. אני לא חייב לאהוב את זה בגלל שיש לו קונצנזוס בקרב חובבי הפרוג. Anglagard - היבריס הוא האלבום הכי טוב שיצא ב-26 השנים האחרונות ששמעתי, למרות שלא שמעתי הרבה אלבומים מהתקופה הזאת. את אפילוג אני פשוט לא מצליח להבין, הוא נשמע לי קר מדי, אבל אני בטוח שעם עוד קצת סבלנות אני אבין מה הולך שם. Marillion - האלבום הראשון שלהם הוא לא רע (אבל גם לא כזה מדהים) אבל אחרי ששמעתי את Kayleigh מתוך Misplaced Childhood אני לא נוגע באלבום הזה גם עם מקל, ולא מעניין אותי מה יש בשאר האלבום. זה השיר הכי גרוע אי-פעם, אייטיז בצורה הכי רעה שיש. VDGG - לקח לי המון זמן לאהוב את הלהקה - Pawn hearts הוא אחד הגדולים לדעתי, ב- H to he יש כמה שירים ממש טובים, את ה-2 שיצאו ב 75-76 אני פחות אוהב, למרות שב- Still liofe יש את השיר הענק Childlike faith in childhood's end. האלבום שדיברתי עליו - לא שמעתי אותו מספיק, אבל הסאונד פשוט מזעזע, והרמסטר לא עזר. אבל זה בהחלט אלבום שנמצא ברשימה של "לגלות" ולא ברשימה של "להיפטר ממנו". Gentle giant - אחד הלהקות האהובות עלי. יש לי את כל הדיסקים שלהם מההתחלה ועד לאלבום החי משנת 77, חלק מהם זה רמסטרים שהזמנתי מאמזון. Interview הוא אלבום שבו מתחילה ההידרדרות של הלהקה, ורוב מעריצי הלהקה יסכימו איתי. קניתי את האלבום הזה בגלל שהוא בא בדיסק אחד יחד עם Free hand. Rush - באמת לא כוס התה שלי. יש לי את 2112, שיצירת הנושא בו די טובה, אבל אני לא אוהב את שאר השירים. Moving pictures - אני ממש לא אוהב את האלבום הזה. יותר מדי רוק כבד ומעט מאוד פרוג. חוץ מזה, אני לא מסוגל לשמוע שום דבר שקשור לפרוג מטאל, לא מסוגל לסבול שנייה מהדיסטורשן הזה, קרימזון של 72-74 זה שיא הרעש שאני מוכן לסבול. אה, עוד משהו, ישנו אלבום נוסף שאני לא מחבב במיוחד, שכרגע נמצא במקום הראשון בפרוגארכיבז, אתה יודע על מה אני מדבר. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה.

 

[zamibc]

אז תגיד שקנית בדיסק כפול

פרי האנד בהחלט שווה קנייה.

 

[alissre]

זה עניין מאוד נזיל אהבה ושנאה

לדוגמא היתה לי אכזבה מרה כששמעתי את the lamb של ג'נסיס, לאור הדברים השונים לחלוטין באופיים ויופיים שהם עשו לפני כן ובעצם זנחתי את האלבום הזה לאנחות. אז באיזשהי הזדמנות החלטתי לנסות את זה שוב עם אוזניות, ופתאום קלטתי שהלהקה הזו פתחה סגנון מלודי ייחודי ומובחן בדומה לפרצוף או זהות, והסגנון המלודי והמקצבי הזה פשוט נמצא כמעט בכל מה שהם עשו גם בדברים שמבוססים על קונספציה מוזיקלית שונה לחלוטין. הדבר המוזר הוא שלפתע תוך כדי שמיעת האלבום שמעתי מין דפיקות על החלון וזה היה לילה כך שזה היה מפחיד, קפצתי בבהלה, אבל מה: זה היה פשוט פיל קולינס שנתן תיפוף דפיקת הדלת תוקפני, אחד המאפיינים המענינים של האלבום, שהפך בהדרגה להיות אופני מאוד ללהקה בשלבי יותר מאוחרים (אפילו בדברים כמו invisible touch).

 

[SHOOGIE]

שירים מהעץ...

ואי, אני ממש אוהב אותו.