אונס כאקט מיני

[וינסטון סמית]

אוו קיי,

אני חושב שהנקודה הובהרה. ברור שאני לא באמת אהנה - אני אהיה בטוח שעוד שנייה קופצת חוליה פלשתינאית וחוטפת אותי לשטחים. האם זה הופך את הניסוי המחשבתי כולו ללא רלוונטי? אני חושב שלא, אבל בסדר. בשורה התחתונה, את מאמינה שהטראומה מאונס נובעת מעשיית משהו כפוי, מהכח המופעל מצידו של התוקף כנגד הקורבן, ומי-הודאות הנוראה שתוקפת את הקורבן בזמן המעשה. כל זה טוב ויפה, אבל אני טוען שיש כאן מימד נוסף, אבולוציוני, והוא משפיע הרבה יותר על נשים, מפני שמנקודת המבט האבולוציונית יש להן יותר מה להפסיד. השאלה שלי היא האם את טוענת שאין לאישה, מנקודת מבט אבולוציונית, יותר מה להפסיד מאונס? או שיש לה אבל לא התפתח אף מנגנון אבולוציוני שמושפע מהגורם הזה? שתי טענות אלו נשמעות לי מאוד לא סבירות.

 

[angela8]

מה שמנסים להבהיר לך

זה דבר פשוט. ניסויים מחשבתיים הם מוטים ואינם יכולים להיות בסיס לשום מסקנה. זה הכל. זה לא אומר שאין לך זכות לערוך כל ניסוי מחשבתי שבא לך. (כמו איך אני ארגיש ואגיב אם יחטפו אותי חייזרים עם אוזניים משולשות.. לעומת איך אני ארגיש אם יטרוף אותי נמר סיבירי..) נקודת מבט אבולוציונית? אינני יודעת איך אפשר לענות על השאלה הזו, היא תיאורטית לגמרי. אפילו מהבחינה הפיזית הפשוטה נדמה לי שאי אפשר ממש לאנוס גבר, כלומר לגרום לו לשפיכה בכפיה... דבר שני גם בגלל ההבדלים הפיזיים בין המינים אונס של גבר על ידי אישה נדיר הרבה יותר, כך שנדמה לי שמנגנון רגשי מבחינה אבולציונית לא התפתח בגלל שתי הסיבות האלה. מבחינת הפסד? ברור שמבחינת אסטרטגיות רביה אין לגבר מה להפסיד מזה שאישה משתמשת בזרע שלו. לא צריך להמציא שום ניסוי מחשבתי מעוות על אונס בידי אישה מושכת או דוחה בשביל להבין את זה. אבל נדמה לי שהמערכת הפסיכית של בני אדם לא עובדת רק במישור אחד.

 

[סניגור הפילוסופיה]

ניסויים מחשבתיים נהם יעילים והכרחיים

בלי להתייחס ספציפית לניסוי המחשבתי שהוצג כאן אני רוצה להתייחס לטענה העקרונית שניסויים מחשבתיים לעולם פסולים. הניסוי המחשבתי נועד לא למצמצם את המחשבה שלנו רק למה שיש אלא גם למצבים היפותטיים. ראשית, חלק מהמצבים ההיפותטיים יכולים להתרחש במציאות ואם לא ניתן עליהם את דעתינו אנו עלולים להיות מופתעים לרעה. זה חלק ממה שנקרא תכנון וחשיבה על תרחישים. כמובן שיש ניסויים מחשבתיים לא מוצלחים כמו בכל דבר. שנית, יש ערך גם לניסויים מחשבתיים שהם בבירור לא ריאליים. למשל כדי לברר מהי באמת השקפתו המוסרית של אדם, ניתן להציב לו תרחיש לא-ריאלי ולשאול אותו מה צריך לעשות מבחינה מוסרית במצב זה? התשובה שלו יכולה להעיד על השקפתו הערכית, או להראות לו שיש יוצאים מהכלל לעיקרון שהוא מציג וכו'

 

[angela8]

לא פסלתי ניסויים מחשבתיים

אבל אני חושבת שצריך להתיחס אליהם בערבון מוגבל, אני לא בטוחה שאדם יכול להיות מודע לכשלים המחשבתיים וההטיות המחשבתיות שהוא עושה בניסויים כאלה.. תרחישים לא ריאלים לדעתי הם חסרי כל משמעות. (מה היית עושה אם היית במגדלי התיאומים ב11 לספטמבר? אה.. עוצרת את המטוסים ביד אחת ובשנייה מטלפנת ל- nine one one .. נו באמת) תשובות לרחישים לא ריאלים לא יכולים להעיד על מוסריותו של האדם כי אתה אף לעם לא יודע הם הוא לא רימה אותך ואת עצמו.. אתה גם לא יכול לדעת כלום על השפקתו המוסרית של אדם, כי השקפה מוסרית לא מספיקה. אדם יכול להיות מוסרי מאוד אבל בזמן אמת לקפוא בחוסר אונים במקום.. ולמות מפחד ואז איזה ערך מעשי יש לרמה המוסרית שלו? אז לסיכום אני לא רואה מה היעילות שלהם.

 

[סניגור הפילוסופיה]

אבל אפשר לבחון את עמדתו המוסרית המוצהרת

בניגוד לעמדתו האמיתית. אבל עמדה מוסרית אמיתית של הזולת אי אפשר לדעת אף פעם גם ללא ניסויים מחשבתיים. ובכלל, אף פעם אי אפשר לדעת האם מה שאדם אומר שהוא חושב- הוא באמת חושב. אז לא ננהל דיונים? אין מנוס מלהתייחס לעמדות המוצהרות. זה מה שאני עושה עכשיו לגבי העמדות שלך וזה מה שאת עושה לגבי העמדות שלי. האם אין ערך לשאול אדם איך היית מגיב אילו אנסו את הבת שלך? למרות שאותו אדם הוא חשוך ילדים וגבשלב זה של חייו גם לא יהיו לו בעתיד. עבורו זה תרחיש לא ריאלי. אבל אם אותו אדם טוען שהוא לא מבין למה אבות רוצים לנקום באנסי בנותיהם. האם זו לא שאלה לגיטימית? האם זה לא ניסוי מחשבתי לא ריאלי?

 

[angela8]

איך?

אם את העמדה המוסרית האמיתית של האדם אתה יכול לבחון רק ברגע האמת? מה זה עוזר לי שאדם מצהיר הצהרות מוסריות יפות אם ברגע האמת או שהוא משתפן או שהוא מגלה שהוא אנוכי לגמרי? (מצידי שידחוף את ההצהרות שלו לתחת) ואני שואלת אותך שוב. מה הערך? אדם יכול לאמר, אם יאנסו את הבת שאין לי אני אשאר רגוע לגמרי. או אני ארצח את האנס הזה ואתלה את אשכיו על עמוד חשמל.. אז מה? מה זה ילמד אותך על אותו אדם? להוציא מילים מהפה לא עולה כסף, ולא מחייב.

 

[וינסטון סמית]

זהו,

שרוב מה שאת יודעת על עמדותיהם המוסריות של האנשים מסביבך נובע מההצהרות שלהם. עובדה - אני זכיתי, למשל, לתיוג "שוביניסט" על סמך התבטאויותי בלבד, וללא קשר או ידיעה כלשהי של מה שאני עושה במציאות. וזה בסדר גמור (אלמלא הייתי חושב שאין דבר שוביניסטי במה שאמרתי) - התבטאויותיו של אדם מגלמות חלק לא מבוטל מעמדתו המוסרית, במיוחד על גבי פורום משוחרר באופן מאוד יחסי מלחציים חברתיים ועם אנונימיות כלשהי. הכל, כמובן בערבון מוגבל, ועדין. בכלל, לפעמים אין קשר בין עמדתו המוסרית ה*אמיתית* של אדם לבין דרך הפעולה שלו בזמן אמת. מה אם הוא לחוץ? ביישן? היסטרי? יש כל מיני מצבים שמטים את שיקול הדעת בזמן אמת, ללא קשר לעמדה האמיתית ולמה שאותו אדם מאמין שצריך לעשות.

 

[angela8]

או קי.

התבטאויות של אדם מלמדות משהו על אורח חשיבה וכו', אבל לא מלמדות על מעשיו בפועל. לכן מה שנלמד יהיה חלקי בלבד.. עם זה אנחנו שנינו מסכימים?

 

[וינסטון סמית]

כן.

 

[C H 4]

אני לא בטוחה כמה זה יעיל

כשאתה מדבר על מצבים לא ריאלים קשה מאוד לצפות מה תהיה התגובה האמיתית. דוגמאות שאני מכירה מהחיים שלי הן למשל השאלות המעצבנות "אם היית רואה כלב דרוס וילד דרוס והיית יכולה להציל רק אחד מהם" כדי להוכיח לי שאני לא באמת אוהבת חיות וכל מיני דברים כאלו. אין לי מושג מה היתה התגובה שלי במצב כזה כי הוא כל כך מופרך (ולו מהסיבה הפשוטה שאני לא באמת יכולה לעזור למישהו פצוע, אני לא יודעת לחבוש, אני לא יודעת לבצע החיאה...) שמעולם לא היתה לי תשובה חד משמעית לגביו. אנשים חשוכי ילדים פעמים רבות לא רואים את ההורות באותו אור שאנשים שאינם חשוכי ילדים רואים אותה. כלומר, איש חשוך ילדים יכול להבטיח לך הרים וגבעות של אידאולוגיה על סמך הדעות שלו, אבל אם פתאום יהפוך להורה יתכן (אפילו סביר) שכל זוית הראיה שלו תשתנה.

 

[סניגור הפילוסופיה]

בשיח מוסרי המטרה אינה לבצע חיזוי

בויכוח על ערכים המטרה אינה לחזות איך אדם יתנהג בעתיד. המטרה היא להעמיד למבחן של הפרכה טענות ערכיות שונות. אם אני מתווכח עם אדם מסוים והוא בעמדה הפוכה לשלי, אני מעמיד בפניו מצבים היפותטיים על מנת לבחון איך הוא מתמודד עם הטענות שלו במצבים אלה. מה שחשוב איך הוא מצליח להצדיק ולבסס אותם, ולא לנסות לחזות איך הוא יתהג באמת. בעקבות הביסוס שלו אני בוחן את הטענות המקוריות שלי, האם הוא הצליח להפריכן או לא. כאן מדובר באתיקה ולא בפסיכולוגיה. זה גם יכול להיות יעיל בטיפולים באנסים או בטיפול בתוקפנות. חלק מהסיבות לעבירות מין ואלימות הן שהתוקף לא מדמיין לעצמו מה מרגיש הקורבן. שיטה שנראית יעילה (לדעתי זה מה שעושים בטיפולים כאלה) היא להביא את האדם למצב שהוא נכנס לנעליו של הקורבן ומנסה לדמיין מה הוא מרגיש. העובדה שהתרחיש הזה לא-ריאלי (כלומר הוא לא באמת יהיה קורבן כזה) לא אומרת שמבחינה פסיכולוגית זה לא עוזר להשיג אמפטיה והזדהות עם האחר. בכלל כל הרעיון של אמפטיה מבוסס על כך שבני-אדם מזדהים עם בני-אדם אחרים למרות שהם יודעים שהם לא יהיו לעולם במצב זה. אם אני לעולם לא יהיה קורבן של עבירה מסוימת, האם אני צריך להימנע מלחשוב איך מרגיש הקורבן? זהו ניסוי מחשבתי לא-ריאלי, אבל חשוב ביותר. לפי השקפתי המוסרית (בעקבות הייר) בסיטואציות שונות עלינו לחשוב כאשר אנו עומדים לפגוע במישהו ושואלים את עצמינו האם זה מוצדק, עלינו להיכנס לנעליו של הנפגע ולהביט דרך משקפיו. זה מה שנקרא "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אבל גם במישור האמפירי לעיתים ניסוי מחשבתי הוא הרע במיעוטו (כי תמיד עדיף ניסוי ריאלי). נניח שקיימת תופעה אמפירית שיש לה שלושה גורמים. אנחנו לא ידעים, האם כשננטרל את אחד הגורמים האם התופעה עדין תתקיים. נניח שאין לנו אפשרות לבודד במציאות את אחד המשתנים. מה נותר? או ניסוי מחשבתי או כלום, כלומר לא לתת את הדעת על הסוגייה. לדעתי, במצב זה, הניסוי המחשבתי הוא הטוב ביותר שניתן לעשות. לנסות לדמיין את המציאות ללא המשתנה המסוים הזה על בסיס מה שאנחנו כבר כן יודעים. זה מה שנקרא "השערה מלומדת".

 

[C H 4]

קיבלתי

 

[וינסטון סמית]

מה ש"מנסים" להסביר לך

זה שאם את מסכמה איתי שמנקודת מבט אבולוציונית לגבר אין הרבה מה להפסיד מאקט האונס עצמו (כפי שכתבת, שימוש בזרע שלו. זה מה שניסיתי לבודד בדוגמא שלי, בא מעבר לשימוש המיני שנעשה בו, הוא לא נפגע), ולאישה יש הרבה מאוד מה להפסיד, לא ברור לי למה את מתנגדת כ"כ לרעיון שאצל הנשים התפתח מנגנון הרבה יותר חזק של סלידה ותיעוב ביחס לאונס. ניסויים מחשבתיים יכולים לשמש בסיס להרבה מאוד מסקנות והם חלק בלתי נפרד מדיונים "מדעיים", כמו זה שלנו. צריך קודם כל להסכים על הסיטואציה ולהסכים שבהינתן הסיטואציה שאני מתאר התנהגות הגברים והנשים תהיה בערך כפי שאני מתאר. את יכולה לטעון שהדוגמא לא רלוונטית, אבל אני לא מסכים, הרי היא מתארת מה קורה כשמבודדים את כל האספקטים של אונס לכדי ניצול מיני "בלבד", ללא כל ההשלכות מסביב. את יכולה לטעון שהיא פשוט לא נכונה, כלומר, שבניסוי שאני מתאר ההתנהגויות יהיו שונות לדעתך ממה שקרה "בפועל". את לא יכולה סתם ככה לפסול ניסויים מחשבתיים. ואם את עושה את זה, זה לא יהיה חכם. אגב, זה בהחלט אפשרי לגרום לגבר שפיכה בכפייה.

 

[angela8]

הסברתי את שלל הסיבות

ואחת מהם היא שלגבר יש הרבה פחות מה להפסיד. זה אגב שוב רק אחת מהסיבות. סיבה אחרת הרבה יותר משמעותית היא שזה כמעט בלתי אפשרי ומאוד נדיר להיאנס על ידי אישה. הרבה פחות נדיר זה שגבר יאנס על ידי גבר! (וזו בטח לא חוויה מאוד מרנינה) דבר שני הבעיה שלי היא לא עם הסברים אבולוציונים, אלא עם הדרך המעט חולנית והמיותרת שנזקקת לה כדי ל"הוכיח" את הטענות שלך. בשביל להגיע למסקנות האלה לא צריך להמציא מצב היפותטי מופרך. פשוט אפשר ישר לפרוס את כל ההסברים.הם גלויים מאוד לעין. דבר נוסף אתה שוכח שהתגובות שלנו אינן *רק* אבולוציוניות. הן מורכבות מעוד רבדים. . ויכול להיות שעצם הכפיה שגוררת, חוסר האונים והשפלה, הן סיבות מספקות להפוך את החוויה לטראומטית גם אם זה גבר.(וגם אם האישה מושכת)

 

[סניגור הפילוסופיה]

ניסיון לעשות סדר והרהורים משלי

צריך להבחין בין השאלה העקרונית לבין דוגמאות היפותטיות. קיימת שאלה עקרונית שהניסוח הכללי שלה הוא, כאשר משווים בין שני מצבים, גבר הכופה אקט מיני על אישה לעומת אישה הכופה אקט מיני על גבר (אקט מיני לאו דווקא אונס) עולות מספר שאלות: (1) איזה קורבן סובל יותר? או שאין דיפרנציאציה של סבל? (2) בהינתן תשובה ל- (1) מה ההסבר לכך (אבולוציוני או אחר) (3) בהינתן תשובה ל- (1) האם הסיבה לכך קשורה לתפיסת המין? או שמדובר במקרה פרטי של כפייה ואיום לא-מיניים שהם העיקר במצוקת הקורבן? נדמה לי שאלה השאלות העקרוניות (תקנו אותי אם אני טועה). לגבי הדוגמאות: דוגמת האונס המתבצע ע"י האקדח היא נדירה במבחינה ריאלית. מה שמטעה בה הוא שבנוסף מרכיב הכפייה המינית קיים בה גם מרכיב של איום על החיים. היות ורק המרכיב ההשוואתי המיני הוא המעסיק אותנו, צריך לנטרל את השפעת כל המרכיבים הלא-מיניים בסיפור לרבות את האקדח עצמו. לכן, ניסוח מחדש של השאלה הוא איזה קורבן סובל/ת יותר רק בשל המרכיב המיני שבאירוע? ולא השאלה: איזה קורבן סובל/ת יותר בשל כל מרכיבי האירוע? כלומר, הדוגמא הזו דורשת לבצע דיפרנציאציה של תודעת הסבל. לבודד את מרכיב הסבל בשל ההשפלה המינית, ולהתעלם או לנטרל את מרכיב החשש לחיים עקב האקדח המכוון. אגב, במישור המשפטי אין דבר כזה אינוס (המונח המשפטי הוא אינוס ולא אונס) ע"י אישה. רק גבר יכול לאנוס משפטית כי הגדרת האינוס בחוק היא "הבועל אישה". למה שנקרא גברים נאנסים יש עבירה נפרדת: "מעשה סדום". עניין נוסף הוא שלשם עבירת אינוס אין צורך בשימוש בכוח דווקא. בעבר השימוש בכוח היה הכרחי אך היום החוק תוקן ונשמט המרכיב הזה (בעקבות קבלת הצעת החוק של יעל דיין בזמנו). כחלופה לדוגמת האינוס באיומי אקדח ניתן היה להשתמש בדוגמאות יחסית יותר ריאליות (הכל יחסי כי נשים הן פחות עברייניות מגברים, לא רק בעבירות מין אלא במכלול העבירות): אינוס באמצעות סחיטה באיומים: אישה מאיימת על גבר שאם לא יסכים ליחסי מין עמה היא תפיץ עליו סוד שעלול להרוס את הקריירה שלו, משפחתו וכו'. השוואה למקרה בו גבר מאיים על אישה איום דומה. בהנחה ששני/שתי הקורבנות נעתרים/ות למגע הסכסואלי האם יש דיפרנציאציה של סבל? אינוס במרמה: כאשר ההסכמה הושגה במרמה, למשל באמצעות התחזות לאחר. השוואה בין הג'נדרים השונים. מעשה מגונה כאשר הגבר מבצע כלפי אישה ולהיפך. למשל: נשיקה כפויה בין זרים (משהו כמו בדוגמת חיים רמון). אבל כל ההשוואות הפליליות האלה הן חלק מהשוואות כלליות בין המגדרים השונים ביחס למין. נשים קושרות מין יותר לרגשות, חום וקירבה. והמין הוא אמצעי להשיג אהבה. גברים רואים במין יותר הישגיות, כיבושים והרפתקנות וביטוי ליכולת שליטה. אולי הבדלים אלה מסבירים את התגובות השונות גם באשר לקורבנות של עבריינות מין? אם גברים יותר מתפשרים (יחסית מנשים) על מין חסר אהבה, וקורבנות עבריינות מין, היא בהכרח מין חסר אהבה, אולי יש לפנינו הסבר או אפשרות להשערת מחקר? לסיום, השאלה איזה קורבן סובל/ת יותר גם לא פשוטה. לפי המחקר הפסיכולוגי נשים מגיבות לאירועי אובדן (לאו דווקא מיני) תגובה דיכאונית יותר מאשר גברים. בהנחה שהתגובה הדיכאונית היא התגובה הנושאת עמה את הסבל הנפשי הרב ביותר, הרי שנשים צפויות לסבול יותר מגברים לגבי כל אירוע הכרוך באובדן חמור. אונס הוא מקרה פרטי של אירוע כזה. הבסיס העובדתי-פסיכולוגי עליו נסמכתי בתגובה זו לקוח מספרה של איילה מלאך-פינס "פסיכולוגיה של המינים".

 

[C H 4]

בנוגע להתחלת הדברים שכתבת

הטעות היא שאי אפשר לנטרל את שאר הגורמים למעט האקט המיני, משום שבפועל הפחד הוא מרכיב אינטגרלי מהאקט. אם לא היה איום כלשהו בעניין האונס סביר להניח שהרבה ממקרי האונס לא היו מתרחשים. כל התגובה של "קפיאה" למשל, זו איזושהי תגובה שמונעת מתוך אינסטינקט לפעול בדרך הכי בטוחה לאור הנסיבות. אם אתה מנטרל את האקדח, ברוב המקרים של נסיון לאנוס גבר זה באמת יעלים חלק נכבד מהאיום משום שנשים הן קטנות וחלשות יותר בהכללה, אבל במקרה של אישה זה לאו דווקא יעלים את האיום. יכול להיות (אני מדגישה כדי שלא יהפכו לי אותו לעובדה בהמשך שזו השערה שלי ומכאן והלאה המשפט הוא ספקולטיבי לגמרי) שנשים מוכנעות בצורה קלה יותר באופן יחסי (כלומר שגבר שיעמוד באותם יחסי כוחות בדיוק לא יכנע באותה קלות) ואם זה כך, את זה אולי אפשר להסביר גם באופן אבולוציוני. אם נכנסים למצבים ריאלים, רוב מקרי האונס של גברים ונשים נגרמים על ידי גברים אחרים. הממצאים דווקא מלמדים שגברים שנאנסו על ידי גברים אחרים מגיבים באופן דומה לנשים ובנוסף לתגובה הדומה מצטרף גם בילבול קשה בנוגע לזהות מינית. כלומר אפשר לומר שאונס של גברים מוביל, במידה מסויימת, לתגובה קשה יותר.

 

[angela8]

../images/Emo45.gif

נוסף על כך כמו שהזכרת גם במקרים הנדירים של גברים שנאנסו על ידי נשים, התגובה שלהם הייתה טראומטית.

 

[angela8]

תראה, יש הבדלים בין המינים- אין על זה וויכוח.

ויש גם הבדלים בתוך המינים בין פרטים שונים. כך שיש אפשרות שפרט X יגיב באופן טראומטי למרות שבאופן כללי הוא משתייך למין, שבאופן כללי בנטיה ממוצעת אמור להגיב באופן פחות טראומטי לארוע קשה כזה או אחר. אז אם השאלה היא אם גברים באופן כללי בנטיה ממוצעת גברים יגיבו באופן פחות טראומטי לארוע קשה כמו אונס הטרוסקסואלי התשובה היא - יכול להיות - אבל לא מחייב כלל. ובכל מקרה אופן תגובתם תלוי בהמון פרמטרים, (מידת האלימות המופעלת, מידת ההשפלה המתגלמת וכו') שאחד מהם הוא נדירות- עד כמעט בלתי סבירות- האפשרות להאנס על ידי אישה.

 

[וינסטון סמית]

אוו קיי,

אני מקבל את כל מה שאמרת, לא ברור לי על מה אנחנו לא מסכימים. אני לא מבין למה הדרך שלי "חולנית", או "מעוותת". אני כן מתנצל אם מישהו נפגע, אבל מצד שני, אני לא חושב שבנאדם עם כישורים מינימלים של הבנת הנקרא אמור להיפגע, אלא אם הוא ממש קופץ בראש.

 

[סניגור הפילוסופיה]

לגבי נטרול מרכיב האיום והפחד

בקורבנות של אונס (גברים ונשים יחד) אני מזהה שלוש פגיעות: (1) הפחד להיות תחת איום. (2) הרגשת ההשפלה וחוסר האונים מעצם העובדה שהזולת מכריח אותי לעשות משהו שאני לא רצה. זו פגיעה בחירות ובאוטונומיה עקב כפייה. (3) השפלה מינית. קורבן האונס סובל/ת עקב שלושת המרכיבים יחד במצטבר. הדיון שלנו הוא האם יש הבדל בין המגדרים באשר למרכיב (3). בדוגמא של אונס תחת איומי אקדח, לא ניתן להפריד הפרדה עובדתית בין המרכיבים. עובדתית אם נשמיט את מרכיב האקדח, אין איום ופשיטא שאין אונס. אבל יש להבחין בין "הפרדה עובדתית של מרכיבי האירוע" לבין "הפרדת המקורות של הסבל". כאשר אומרים "לנטרל את האקדח" לא מתכוונים שבאירוע עצמו לא יהיה אקדח. מתכוונים לנטרול הסבל הנובע מהאקדח. הרי, אם הקורבן סבל עקב הפחד והאיום ובנוסף עקב העובדה שהוא נכפה ובנוסף עקב השפלה מינית, הנטרול הוא מושגי- פסיכולוגי ולא נטרול עובדתי באירוע עצמו. השאלה היא בהנחה שהקורבן לא היה סובל מהאיום בנשק, האם היה מתפוגג סבלו? או שמא ממשיך לסבול ממקורות אחרים, כגון המרכיב של השפלה מינית? עד כמה דומיננטי המרכיב המיני יחסית למרכיבים האחרים? ושנית, באשר למרכיב המיני בלבד, האם יש הבדל מגדרי? באופן יחסי, ניתן לנטרל את מרכיב האיום ע"י דוגמאות חלופיות: האם באקט כפייה מיני שאין בו איום (נשיקה פתאומית חטופה ונסיגה מיידית, באופן שלא יוצר חשש עתידי אחרי הנשיקה) הפגיעות הנשית בנשיקה הטרוסכסואלית גבוהה מהפגיעות הגברית בנשיקה הטרוסכסואלית? אם המרכיב של האיום והפחד הוא העיקר, אז מהי ההצדקה להתייחס בחומרה פלילית רבה יותר לכפייה בעבירת אונס לעומת כל כפייה אחרת לא-מינית? לכאורה, ניתן היה לומר שהפגיעה באוטונומיה, בחירות והרגשת החרדה וחוסר האונים עקב איומים, אינה מצדיקה יחס חומרה שונה לכפייה מינית. אם בכל זאת, רואים בפגיעה המינית חומרה מיוחדת, משמע מבודדים את המרכיב המיני מיתר המרכיבים. ואם למרכיב המיני יש חומרה מיוחדת, עולה השאלה האם ההיפגעות עקב הכפייה שהיא מינית דווקא ולא אחרת, שווה בכפייה מינית הטרוססואלית בין המגדרים השונים? ההפרדה בדיון בין אונס הטרוסכסואלי לאונס הומוסכסואלי היא חשובה. באונס הומוסכסואלי מתווספים מרכיבי השפלה ופגיעה בדימוי עצמי שאינם קיימים באונס הטרוסכסואלי (בקורבנות גברית). אני מסכים, שגבר שהוא קורבן לאונס הומוסכסואלי סובל לפחות כמו אישה שהיא קורבן לאונס הטרוסכסואלי, אם לא למעלה מזה.