אמנות עלק
אני אוהבת בך פשוט הכל. אני אוהבת שאתה עוצם עיניים, ישן וחולם אני אוהבת עליך כל בגד שאותך הולם, אני אוהבת שאתה מריח טוב, ובא ומחבק אני אפילו הכי אוהבת מתי שאתה שותק, אני אוהבת את הקול שלך, שאתה מדבר אני אוהבת לחלום שאנחנו במקום אחר, אני אוהבת את הטעם שלך, כל דבר שאתה אוהב אני אוהבת כשאתה את כל תשומת הלב גונב, אני אוהבת שאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, ואני הכי אוהבת - לראות אותך מרוצה. אני אוהבת את האדישות, ולפעמים גם את הרגישות, אני אוהבת את הרצון שלך בהכל להצליח, אני אוהבת שכשאתה צודק אתה מוכיח, אני אוהבת את העצב, אני אוהבת את השמחה, אבל הכי הכי... אני אוהבת אותך. --------------------------------------- שמישהו יסביר לי למה זה כואב. למה אם אני יודעת שאתה כזה נצלן, למה אם אני יודעת שאתה משחק בכולן, למה אם אני יודעת שאני צריכה להתרחק, למה אם אני יודעת שאת כולן אתה זורק, למה אם אני יודעת שאף פעם לא באמת רצית, למה אם אתה אפילו לא מוכן להודות שטעית, למה אם אני כבר לא חושבת עלייך יותר, למה דווקא כשהחלטתי לוותר, למה אם אני יודעת שאתה לא באמת אוהב, אז למה... למה זה כל כך כואב? -------------------------------------- מאז שזה קרה... עברו שמונה חודשים. שמונה חודשים, ועדיין אותם הריגושים. אותן הדפיקות בלב כשהוא שולח לי הודעה, אותה תחושה בבטן כשהוא אומר שהוא טעה, אותן תמונות בראש כשהוא מזכיר את הנשיקה, אותן המחשבות כשיש בינינו שתיקה, אותה צביטה כשהוא שואל אם זה מפריע שהוא מדבר... על כמה שהוא מאוהב, ואני אומרת שלא... כדי שהוא לא יהיה מאוכזב. אותם הרגשות, כבר שמונה חודשים וכמה ימים... וכנראה שאני אצטרך לחכות לנצח, כי הם לא נעלמים. ------------------------------------- אתה סובל אותי כל יום, סובל פוסטים אוהבים, אתה סובל את כל השירים שעלייך נכתבים, סובל את כל הסיפורים שלי, על החברים והמשפחה, את כל הקיטורים שלי, ועוד נותן לי תמיכה, מספק לי תמיד את כל הצומי שאני צריכה, אתה סובל את העובדה שאני נפגעת משטויות, סובל את הבכי שלי על זה שחברות שלי תינוקיות, סובל את זה שתמיד אני חושבת שאני בוגרת, סובל את זה שגם אם אתה לא עונה אני לא מוותרת, אתה סובל את זה שלכתוב שירים אני מנסה, ואם לא היית סובל את כל אלו... אני לא יודעת מה הייתי עושה.