אומנות או נמות

שיה7

New member
אמ..

אני מבאר טוביה. ומי הדריך אותי? קראו לו ניצן והוא היה גרעינר (וגם אח שלו היה שם שהוא היה ביב' שקראו לו עמית אם אני לא טועה)
 
ישנים.

הדמעות שהיו בזווית העין יורדות עכשיו לאט לאט למטה. הן לא עוצרות, אף לא לרגע אחד, כאילו כבר לא היה נוח להן להשאר במעלה ההר הירוק. הן החליטו שיותר נוח להן להתייבש למטה, במורד ההר, ולהשאיר מאחורה רק זכרון מטושטש. אבל הן היו בודדות שם למטה, ולכן חברות נוספות מההר הירוק החליטו להצטרף אליהן. הן התחילו להתייבש, דמעה אחר דמעה. אבל חברות רבות באו בעקבותיהן, ובמורד ההר נוצרה בריכה בלתי נגמרת. הדמעות שהיו בזווית העין יורדות עכשיו לאט לאט למטה.
 
שריפה חימום.

[בונא, זה עתיק. מה-15.3.04. אבל אני גאה ביצירה הזאת.] כולם אומרים לי לעזוב, לטרוק את הדלת, לשכוח. להתעלם מקיומך, לנטוש את כל מה שעברתי איתך, בלעדייך. האהבה שחיה בתוכי מלבה את האש. מסוכן, אך זוהר... שריפה. חימום. מה משניהם יותר? והזכרונות חזקים מידי. הרגשות עזים מידי. הרעד שעובר לאורך גופי. רק מהמבט. רק מהתחושה שאתה כאן לידי. שלא שכחת שאתה עדיין זוכר... שריפה. חימום. מה משניהם יותר?
 
ישן ועלוב../images/Emo71.gif

1 לא,זה לא יקרה, אתה לא תחבק אותי,ותגיד שאתה אוהב, אני לא אתרגש,ולא יהיו לי זיקוקים בלב. אנחנו נישאר כרגיל,ידידים,פחות או יותר, לפחות החיוך שלך,הוא...לפעמים עוזר. כולם מנסים לשכנע,שאתה דביל מוחלט, אבל אני מגינה ואומרת,שלך ממני אכפת. שעשית את זה,כי היית חייב, כי...יש לך לב של זהב. 2 ואני זוכרת את הרגע שהתחלנו לדבר, ואת הרגע שאמרת שאתה רוצה יותר. אני אוהבת את הרגע שהחלטת לנשק, אני אוהבת את הרגע שהיה פשוט בא לי אותך לחבק. ואני רוצה שתהיה כאן,שתגיד לי שנסתדר, שתעטוף אותי בידייך,שתאהב אותי יותר. שנתנשק מול כולם,והם יסתכלו בקנאה, שיהיה לי את הרגע הזה,שלוחיכיתי בכזו ציפייה.
 
אמנות עלק

אני אוהבת בך פשוט הכל. אני אוהבת שאתה עוצם עיניים, ישן וחולם אני אוהבת עליך כל בגד שאותך הולם, אני אוהבת שאתה מריח טוב, ובא ומחבק אני אפילו הכי אוהבת מתי שאתה שותק, אני אוהבת את הקול שלך, שאתה מדבר אני אוהבת לחלום שאנחנו במקום אחר, אני אוהבת את הטעם שלך, כל דבר שאתה אוהב אני אוהבת כשאתה את כל תשומת הלב גונב, אני אוהבת שאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה, ואני הכי אוהבת - לראות אותך מרוצה. אני אוהבת את האדישות, ולפעמים גם את הרגישות, אני אוהבת את הרצון שלך בהכל להצליח, אני אוהבת שכשאתה צודק אתה מוכיח, אני אוהבת את העצב, אני אוהבת את השמחה, אבל הכי הכי... אני אוהבת אותך. --------------------------------------- שמישהו יסביר לי למה זה כואב. למה אם אני יודעת שאתה כזה נצלן, למה אם אני יודעת שאתה משחק בכולן, למה אם אני יודעת שאני צריכה להתרחק, למה אם אני יודעת שאת כולן אתה זורק, למה אם אני יודעת שאף פעם לא באמת רצית, למה אם אתה אפילו לא מוכן להודות שטעית, למה אם אני כבר לא חושבת עלייך יותר, למה דווקא כשהחלטתי לוותר, למה אם אני יודעת שאתה לא באמת אוהב, אז למה... למה זה כל כך כואב? -------------------------------------- מאז שזה קרה... עברו שמונה חודשים. שמונה חודשים, ועדיין אותם הריגושים. אותן הדפיקות בלב כשהוא שולח לי הודעה, אותה תחושה בבטן כשהוא אומר שהוא טעה, אותן תמונות בראש כשהוא מזכיר את הנשיקה, אותן המחשבות כשיש בינינו שתיקה, אותה צביטה כשהוא שואל אם זה מפריע שהוא מדבר... על כמה שהוא מאוהב, ואני אומרת שלא... כדי שהוא לא יהיה מאוכזב. אותם הרגשות, כבר שמונה חודשים וכמה ימים... וכנראה שאני אצטרך לחכות לנצח, כי הם לא נעלמים. ------------------------------------- אתה סובל אותי כל יום, סובל פוסטים אוהבים, אתה סובל את כל השירים שעלייך נכתבים, סובל את כל הסיפורים שלי, על החברים והמשפחה, את כל הקיטורים שלי, ועוד נותן לי תמיכה, מספק לי תמיד את כל הצומי שאני צריכה, אתה סובל את העובדה שאני נפגעת משטויות, סובל את הבכי שלי על זה שחברות שלי תינוקיות, סובל את זה שתמיד אני חושבת שאני בוגרת, סובל את זה שגם אם אתה לא עונה אני לא מוותרת, אתה סובל את זה שלכתוב שירים אני מנסה, ואם לא היית סובל את כל אלו... אני לא יודעת מה הייתי עושה.
 
כמה תמונות מהולנד ובלגיה מהקיץ האחרון :]

מפארק הקופים
 
למעלה