אולי

אני0306

New member
אולי

התאלמנתי לפני שנה ותשעה חודשים באופן פתאומי והכי בלתי צפוי. נכנסתי לכאן אז אבל עזבתי די מהר לאחר שמישהי חשדה שאני אולי מפברקת את הסיפור שלי.... מאז נכנסת מדי פעם ובודקת האם אוכל למצוא כאן את מה שאני מחפשת. נכנסתי היום שוב והייתי די המומה לראות כמה אנשים כמוני עוד יש. מוזר כי בד"כ אני מרגישה שאין מי שיכול להבין. באמת להבין. אולי הפעם אמצא. לכאורה הכל בסדר. הילדים (11 ו - 8) בסדר, כמעט כל מי שאני פוגשת אומר לי כמה יפה והם מתמודדים ושכל הכבוד לי ואני לא מבינה על מה מדברים איתי. זה נכון שהם לומדים יפה, חברותיים ובאמת מקסימים אבל אני בחרדה תמידית לשלומם ולמצבם. חרדה שמסרבת להרגע. אני בזוגיות כבר חצי שנה. זוגיות טובה, משמחת, מעשירה שבאופן מסויים החזירה אותי לחיים. אבל אני בחרדה תמידית לשלומו ולרגע שגם הוא ינטוש כפי שנטש בעלי.(אני יודעת שהוא לא אשם, אבל זו החוויה). מפחדת לאהוב, לשמוח, להתחבר שמא אאלץ להתמודד שוב עם הריק שנשאר אחר כך. שואלת את עצמי האם מישהו יכול להבין מהי התחושה של להכנס לחדר ולמצוא את האיש איתו חיית 14 שנים מת. פשוט מת. לנסות להנשים ולהבין תוך שניות שהחיים, כפי שהכרתי אותם נגמרו ותוך שניות להתארגן על חיים חדשים. כאילו זרקו אותי ממטוס, בלי כל התראה, ואני נוחתת בארץ זרה ואף אחד כבר לא מדבר את השפה שאני מכירה. מהר מאוד את מגלה שאנשים שהיו נעלמים. לא ידענו מה להגיד, הם אמרו אחר כך. שהבירוקרטיה יכולה לשבור גם את האדם החזק ביותר ושלא משנה מי איתך, ותודה לאל יש לי משפחה תומכת ומספר קטן של חברים נפלאים, את לבד. את לבד שהילד מבקש לראות אבא רק לדקה, את לבד שהילדה מבקשת ללכת לבד לסרט והאחריות היא שלך. רק שלך. והיא כבדה ומפחידה. כמו כמה אחרים פה גם אני עוזבת את הבית בו גרנו בעוד שבועיים. גם כאן כל החלטות, הרגשיות והכספיות, הן לבד. בימים האחרונים הכאב מציף אותי. אולי זה מעבר הדירה או אולי הידיעה שעכשיו אני יכולה קצת להתעסק בעצמי ולא רק בהחזקה של הילדים ובהשרדות. שאלות ללא תשובות. למה? איך? מה יהיה? האם הוא שם, איפשהוא? ומה זה בכלל מת. האובדן הזה, הכ"כ פתאומי, השאיר אותי עם תחושת חוסר אמון בחיים וקשה נורא לחיות כאשר אתה מודע לקלות של הסוף בכל רגע. לא מבינה למה אני כותבת. מה בעצם אני מחפשת? פגשתי היום ידידה שאמרה לי שוב "כל הכבוד" ושאני צריכה לכתוב ספר על התמודדות. חייכתי והודתי לה וחשבתי לעצמי: מה היא מבינה? אז אני כותבת כאן. אולי אתם מדברים את השפה......
 
היי שלום לך ושמחה שחזרת לכתוב כאן....

אז קודם כל אנחנו כאן ממש אבל ממש מבינים על מה את מדברת או יותר נכון כותבת... מדברים באותה השפה כדברייך. כן רובנו עשינו ועדיין עושים שינויים בחיינו כי הם קיבלו תפנית חדה מהרגע של האובדן . מתמודדים עם דברים לבד עם עצמנו אין לנו עם מי להתיעץ זה נכון .מה שכתבת כאן אני מזדהה איתך לגמרי .אני שנתיים ושלושה חודשים אחרי שבעלי נפטר ממחלה ארורה ששמה סרטן וכל הבית שלי היה סביב המחלה הזו וסביבו .וכך חיינו מיום ליום עד ליום הארור שבו הוא עצם את עיניו והסבל שלו פסק וכך גם הכאבים והוא הותיר אותי עם שני ילדים בוגרים בגיל ההתבגרות ומכאן התחילה ההתמודדות שלנו עם החיים שבחוץ. אנשים עד היום פוגשים אותי ברחוב ושואלים אותי דבר ראשון :"איך הילדים" ורק אחכ איך אני ? אני עונה להם הכל בס דר ממשיכים את החיים ... בשבילי זה היה כמו שתינוק למד לעשות את צעדיו הראשונים ולא ט לא ט הוא מתפתח . עברתי שינוי עצום עם עצמי וגם בתוך התא המשפחתי רכשתי חברים/חברות בסטטוס שלי כי רק כאלו יבינו על מה אני מדברת .. לאט לאט למדתי לעמוד על שתי רגליי והתיצבתי אני עדיין מפתחת ולומדת על עצמי דברים ומגלה שהעולם יכול להיות יפה לומדים לחיות לצד האובדן . גם לי יש זוגיות שמחזקת אותי ונותנת לי בטחון שיש מישהו שאוהב אותי ומעריך אותי יש עם מי לדבר בשעות הקשות וגם ברגעים שמחים סוג של שותפות ... וזה בשבילי כיף אדיר וגם סוג של עוגן להאחז בו!!!! אז ככה אני רואה את עצמי בתוך כל השנתיים האלו עברנו קשיים שמחות שני ימי אזכרות של בעלי ומתוך המשבר הזה פשוט לומדת לצמוח ולחיות כי זה מה שבחרנו לעשות .... מבינה מה את מרגישה ועוברת כל הכבוד על הדרך בה את מתמודדת לא פשוט ולא קל אבל אפשריייי!!! צביה
 
מבינה אותך היטב

הצורה באה את גילית את בעלך קצת טראומטית ויצרה אצלך חרדה , ועכשיו יש התקפי חרדה נטישה מפריעים לך לכאורה הכל בסדר, את מתמודדת עם החיים יפה עד שהפחד הפנימי מתעורר , זה חרדות נטישה שצריך להתמודד איתם לבד תוכלי להגיע לפסיכולוגית שתעזור לך עם חרדת נטישה והפחדים מהעתיד,, אולי זו תגובה שנותרה בך בגלל האובדן הלא צפוי אנשים לא תמיד מדברים על זה כי זה כאילו מעיד על חולשה שלהם , אבל אנחנו רק בני אדם והנפש עדינה ורגישה ויש דברים שקשה לעכל אותם , משאירים לנו פחדים לגבי העתיד , ואולי פחדים לגבי הפרידות שעוברים בחיים אז אני מבינה אותך? חושבת שמטפלת מקצועית ,כלומר פסיכולוגית , תעזור לך קצת לגבי העתיד שלך ותמשיכי לכתוב כי אם תכתבי ואת תראי מה שאת כותבת זה ישחרר את הפחדים ויהיה קל יותר להתמודד עם החיים וכיום בזוגיות שעוטפת אותך יהיה לך כתף חמה להנעים את החיים בעתיד , לדעת שאת לא לבד ואנחנו כאן לעזור לך , להתחזק בתחושות הפנימיות שלך , לחזור לתחושת הבטחון שלך בעצמך
 

yamkachol

New member
שלום לך אני306,

הרגשתך כל כך מוכרת, כל כך מובנת וכל כך לא פשוטה. כן, אחת העובדות שאנו נוכחים בחיים האחרים שאליהם "נזרקנו", היא שיש שאלות ללא תשובה. ללא תשובה מיידית. ישנם צמתים בחיים בהם כאב האובדן שב ומציף אותנו. כמו חגים משפחתיים, ימי זכרון, ימי הולדת, אירועיים משפחתיים וגם מעבר דירה. זו תקופה, אנו כבר "היינו בסרט הזה", מכירים את הכאב המציף בבת אחת, נופל עליינו ב"בום", אנו כואבים ומתמודדים ועם הימים הוא חוזר לעוצמתו הקודמת, היום -יומית, השגרתית. מציע לך (אם טרם הגעת לכך) ללכת לסדנא להתמודד באובדן בן/בת זוג. עברתי ועזרה לי מאוד לעזור לעצמי. כל הכבוד לך על ההתמודדות.
 

פשו שי ת

New member
שלום לך 0306

אני התאלמנתי לפני 3.5 שנים פתאם בלי כל סיבה.לא מחלה לא התראה מראש... כלום פתאם איננו וזהו...אז הייתי בהריון ועם 4 ילדים... כל כך מבינה אותך.. ההתמודדות היומיומית עם הכל ולבד בעז'ה אני ממשיכה הלאה כי השעון טס ולא מחכה לנו... הילדים גדלים הבעיות גדלות איתם התינוק שנולד כבר גבר קטן (שלא מכיר את אבא רק את המילה ) לאט לאט ועם הרבה סבלנות(שלפעמים גם נעלמת) ממשיכים הלאה אם תרצי לדבר אשמח במסרים-בפון בהצלחה מכל הלב חגית
 
../images/Emo119.gifשלום 306

אמנם הלא צפוי מפתיע אבל הצפוי קשה שבעתיים ההמתנה לבלתי נימנע,התיקווה שאולי מחזור הטיפול הבא יביא לסיום המחלה החששות מסיבוכים הפוקדים תדיר חולה סרטן והזמן,הזמן הנימשך לאין קץ ומשבש את החיים לחלוטין. לא יכול לומר מה טוב יותר לחולה ולמישפחתו.את בחירתי האישית עשיתי ומיתת נשיקה ללא סבל מיותר לי ולמישפחתי הינה בחירתי המועדפת.
 

אין שם19

New member
ואוו כול כך מזדהה עם מה שכתבת../images/Emo24.gif

אין לי הרבה מה לומר חוץ מהזדהות גדולה
 
למעלה