אולי
התאלמנתי לפני שנה ותשעה חודשים באופן פתאומי והכי בלתי צפוי. נכנסתי לכאן אז אבל עזבתי די מהר לאחר שמישהי חשדה שאני אולי מפברקת את הסיפור שלי.... מאז נכנסת מדי פעם ובודקת האם אוכל למצוא כאן את מה שאני מחפשת. נכנסתי היום שוב והייתי די המומה לראות כמה אנשים כמוני עוד יש. מוזר כי בד"כ אני מרגישה שאין מי שיכול להבין. באמת להבין. אולי הפעם אמצא. לכאורה הכל בסדר. הילדים (11 ו - 8) בסדר, כמעט כל מי שאני פוגשת אומר לי כמה יפה והם מתמודדים ושכל הכבוד לי ואני לא מבינה על מה מדברים איתי. זה נכון שהם לומדים יפה, חברותיים ובאמת מקסימים אבל אני בחרדה תמידית לשלומם ולמצבם. חרדה שמסרבת להרגע. אני בזוגיות כבר חצי שנה. זוגיות טובה, משמחת, מעשירה שבאופן מסויים החזירה אותי לחיים. אבל אני בחרדה תמידית לשלומו ולרגע שגם הוא ינטוש כפי שנטש בעלי.(אני יודעת שהוא לא אשם, אבל זו החוויה). מפחדת לאהוב, לשמוח, להתחבר שמא אאלץ להתמודד שוב עם הריק שנשאר אחר כך. שואלת את עצמי האם מישהו יכול להבין מהי התחושה של להכנס לחדר ולמצוא את האיש איתו חיית 14 שנים מת. פשוט מת. לנסות להנשים ולהבין תוך שניות שהחיים, כפי שהכרתי אותם נגמרו ותוך שניות להתארגן על חיים חדשים. כאילו זרקו אותי ממטוס, בלי כל התראה, ואני נוחתת בארץ זרה ואף אחד כבר לא מדבר את השפה שאני מכירה. מהר מאוד את מגלה שאנשים שהיו נעלמים. לא ידענו מה להגיד, הם אמרו אחר כך. שהבירוקרטיה יכולה לשבור גם את האדם החזק ביותר ושלא משנה מי איתך, ותודה לאל יש לי משפחה תומכת ומספר קטן של חברים נפלאים, את לבד. את לבד שהילד מבקש לראות אבא רק לדקה, את לבד שהילדה מבקשת ללכת לבד לסרט והאחריות היא שלך. רק שלך. והיא כבדה ומפחידה. כמו כמה אחרים פה גם אני עוזבת את הבית בו גרנו בעוד שבועיים. גם כאן כל החלטות, הרגשיות והכספיות, הן לבד. בימים האחרונים הכאב מציף אותי. אולי זה מעבר הדירה או אולי הידיעה שעכשיו אני יכולה קצת להתעסק בעצמי ולא רק בהחזקה של הילדים ובהשרדות. שאלות ללא תשובות. למה? איך? מה יהיה? האם הוא שם, איפשהוא? ומה זה בכלל מת. האובדן הזה, הכ"כ פתאומי, השאיר אותי עם תחושת חוסר אמון בחיים וקשה נורא לחיות כאשר אתה מודע לקלות של הסוף בכל רגע. לא מבינה למה אני כותבת. מה בעצם אני מחפשת? פגשתי היום ידידה שאמרה לי שוב "כל הכבוד" ושאני צריכה לכתוב ספר על התמודדות. חייכתי והודתי לה וחשבתי לעצמי: מה היא מבינה? אז אני כותבת כאן. אולי אתם מדברים את השפה......
התאלמנתי לפני שנה ותשעה חודשים באופן פתאומי והכי בלתי צפוי. נכנסתי לכאן אז אבל עזבתי די מהר לאחר שמישהי חשדה שאני אולי מפברקת את הסיפור שלי.... מאז נכנסת מדי פעם ובודקת האם אוכל למצוא כאן את מה שאני מחפשת. נכנסתי היום שוב והייתי די המומה לראות כמה אנשים כמוני עוד יש. מוזר כי בד"כ אני מרגישה שאין מי שיכול להבין. באמת להבין. אולי הפעם אמצא. לכאורה הכל בסדר. הילדים (11 ו - 8) בסדר, כמעט כל מי שאני פוגשת אומר לי כמה יפה והם מתמודדים ושכל הכבוד לי ואני לא מבינה על מה מדברים איתי. זה נכון שהם לומדים יפה, חברותיים ובאמת מקסימים אבל אני בחרדה תמידית לשלומם ולמצבם. חרדה שמסרבת להרגע. אני בזוגיות כבר חצי שנה. זוגיות טובה, משמחת, מעשירה שבאופן מסויים החזירה אותי לחיים. אבל אני בחרדה תמידית לשלומו ולרגע שגם הוא ינטוש כפי שנטש בעלי.(אני יודעת שהוא לא אשם, אבל זו החוויה). מפחדת לאהוב, לשמוח, להתחבר שמא אאלץ להתמודד שוב עם הריק שנשאר אחר כך. שואלת את עצמי האם מישהו יכול להבין מהי התחושה של להכנס לחדר ולמצוא את האיש איתו חיית 14 שנים מת. פשוט מת. לנסות להנשים ולהבין תוך שניות שהחיים, כפי שהכרתי אותם נגמרו ותוך שניות להתארגן על חיים חדשים. כאילו זרקו אותי ממטוס, בלי כל התראה, ואני נוחתת בארץ זרה ואף אחד כבר לא מדבר את השפה שאני מכירה. מהר מאוד את מגלה שאנשים שהיו נעלמים. לא ידענו מה להגיד, הם אמרו אחר כך. שהבירוקרטיה יכולה לשבור גם את האדם החזק ביותר ושלא משנה מי איתך, ותודה לאל יש לי משפחה תומכת ומספר קטן של חברים נפלאים, את לבד. את לבד שהילד מבקש לראות אבא רק לדקה, את לבד שהילדה מבקשת ללכת לבד לסרט והאחריות היא שלך. רק שלך. והיא כבדה ומפחידה. כמו כמה אחרים פה גם אני עוזבת את הבית בו גרנו בעוד שבועיים. גם כאן כל החלטות, הרגשיות והכספיות, הן לבד. בימים האחרונים הכאב מציף אותי. אולי זה מעבר הדירה או אולי הידיעה שעכשיו אני יכולה קצת להתעסק בעצמי ולא רק בהחזקה של הילדים ובהשרדות. שאלות ללא תשובות. למה? איך? מה יהיה? האם הוא שם, איפשהוא? ומה זה בכלל מת. האובדן הזה, הכ"כ פתאומי, השאיר אותי עם תחושת חוסר אמון בחיים וקשה נורא לחיות כאשר אתה מודע לקלות של הסוף בכל רגע. לא מבינה למה אני כותבת. מה בעצם אני מחפשת? פגשתי היום ידידה שאמרה לי שוב "כל הכבוד" ושאני צריכה לכתוב ספר על התמודדות. חייכתי והודתי לה וחשבתי לעצמי: מה היא מבינה? אז אני כותבת כאן. אולי אתם מדברים את השפה......
