אולי ט'...

אולי ט'...

אני לא יכולה יותר! אני מרגישה שאני נשברת אין לי כוח אין לי כוח לעמוד על הרגליים אין לי כוח לדבר אין לי כוח לפתוח את העיניים בקושי כוח לכתוב פה וכולם מסביב אומרים לי כמה שאני חזקה חזקה שהתחלתי ללכת לטיפול אני כל שניה מרחמת על עצמי יותר מידי! ונעמס. פשוט נמעס אני לא ישנה לא אוכלת לא זזה מהמיטה אפילו טלויזייה אין לי כוח לפתוח רדיו אני לא שומעת פשוט בתוך בחדר הקטן והריקני שלי מנותקת מהעולם בוכה. בוכה המון וידיד שלי אומר לי: "תגידי לי למה את חושבת על זה?" "מאמי אם לא תחשבי על זה יהיה לך יותר טוב תאמיני לי" למה הם לא מבינים שאני לא מצליחה להתעלם? זה רודף אותי כל כך ואני מנסה! באמת שאני מנסה. אבל מה אני אשמה שזה לא הולך לי? אני אשמה בהכל תמיד אני אשמה בהכל.
 
../images/Emo4.gif אוך.

אני כל כך מזדהה עם התחושה הזו שאת מתארת ואת הימים הללו של ההתנתקות וההסתגרות בתוך החדר .. לצערי אין יותר מידי אנשים שמבינים את התחושה הזו ותמיד יש אלו שחושבים שאפשר "פשוט לא לחשוב על זה" . מה לעשות-יש את הימים ואת התקופות השבורות הללו, מלאות הייאוש -אבל אנחנו פה בשבילך, ואנחנו-כן מבינות. תני לעצמך לנוח- מותר לבכות,מותר לצעוק,מותר לכאוב. התחלה בטיפול הוא צעד מאוד מאוד חשוב ומשמעותי. צודקים האנשים סביבך שאומרים לך שאת חזקה .-זה שאת נשברת לפעמים לא הופך אותך לפחות חזקה . את נמצאת בתוך תהליך התמודדות קשה ולפעמים בלתי נסבל אבל בכל צעד שלך בדרך ההתמודדות את מנצחת,ואת מתחזקת . החזיקי מעמד, שולחת לך
תרגישי טוב . -יעל-
 
אני מבינה את מה שאת מרגישה חמודה..

אבל את לא אשמה.. זה הדבר הכי קשה בעולם. את באמת חזקה, ואני מעריכה אותך שאת מנסה להתמודד עם זה באומץ. אני יודעת שזה קשה. אני יודעת שזה גוזל המון כוח, ושלפעמים מרגישים שאין כוח.. אבל לא כולם מבינים את זה. תהיי חזקה מתוקה, יש לך כאן תמיכה מלאה, וקבלי ממני חיבוק אוהב, עד כמה שזה יוכל לעזור .
 
אומץ

תמניאדה שלום הכח שכולם מדברים עליו, אינו מתחבר ברגעים כאלה: אין כוח להרגיש,לחשוב או לשמוע על כוח. אני מאוד מבינה אותך וחושבת שהכי חשוב עד כמה שאפשר הוא לא להשאר לבד, ואני רואה שזה מה שאת עושה :מדברת עם ידידים, משתפת כאן, הולכת לטיפול. לזה צריך אומץ ולאומץ צריך כוח , אם קשה לך עם המילה כוח לכי על אומץ כי ללא ספק יש לך את זה!!! אל תנסי להתעלם כי למרבה הצער זה בלתי אפשרי את לא יכולה לברוח וזה גם לא נכון. הדרך הטובה ביותר היא להתמודד ובעזרת הטיפול ללמוד לחיות עם הפגיעה. ללמוד שיש קודם כל אותך ואח"כ את הפגיעה. זו עבודה קשה חזקי ואמצי אידה
 
אומץ זה שונה לגמרי מכוח...

יכול להיות לי אומץ לספר לאנשים אבל אין לי כוח להתמודד עם מה שקרה לי. ואין לי כל כך הרבה אומץ כמו שחשבת כי אפילו להורים שלי אני לא מסוגלת לספר על זה. זה אומץ זה?
 
צודקת

הי תמניאדה אומץ זה אומץ נכון אבל גם בשבילו צריך כוח. אני חושבת שלספר זה חלק- התחלה מהתמודדות, ולהורים... כנראה שאת צריכה עוד זמן אולי להכין את עצמך ? אולי לבדוק מה נכון עבורך?! באיזו דרך? ללכת לטיפול זה להתמודד לטפל בכל המוגלה. וזה כואב צריך לנקות, לחטא, לחבוש לחכות שהפצע יחלים, אבל הצלקת תשאר- לא תעלם. לטפל זה אומץ!! אידה
 
עכשיו גם כאילו חזרתי אחורה בזמן...

עד שהתבגרתי לפני חצי שנה בערך על הפציעות העצמיות האלה אתמול בלילה נשברתי והתחלתי לחתוך את עצמי בידיים ושוב היום בבוקר וכל הידיים שלי שורפות אבל זה משחרר... זה נותן לי לנשום ואני שונאת את עצמי על זה! כל כך שונאת!!! למה אני לא מצליחה להפסיק לפגוע בעצמי?!?!זה לא אנושי.. זה לא אמור להיות קשה..
 
לא יודעת..

אני רק יודעת שזה משחרר אותי ומרגיע קצת לפעמים כשאני בוכה כבר יותר משעה... אני מרגישה שכבר נגמר לי הכוח הפיזי ואין לי אויר ואז אני פשוט חותכת ואני נרגעת פתאום כאילו יש לי אויר. ככה זה תמיד כשאני נכנסת לדיכאון מתחילה לחתוך וזה כל כך שורף אבל זה מרגיע ואז אני סוף סוף יכולה לנשום אני שונאת את עצמי אפילו לא אכפת לי כבר למות הרי גם ככה כולם רק מנצלים את המראה והגוף שלי הגוף שלי? הוא כבר לא שלי. הוא של כולם ולאף אחד לא אכפת מהרגשות שלי אז למה שיהיה אכפת להם אם אני פשוט לא יהיה? אין לי משמעות קיום ואני לא מועילה לאף אחד בעולם אז מה זה משנה אם אני לא אהיה?
 

אידה ע

New member
ולעצמך?

זה נשמע כמו משהו שמסיט את הכאב למשהו חיצוני- גופני ולא פנימי נפשי, האם אפשר למצוא תחליף לחיתוכים? משהו שגם כן ישחרר בלי לפגוע בעצמך כלכך? אני בטוחה שיש משהו אחד לפחות שאת מועילה לו...אחד...משהו אחד שאיכפת לו... ואת לעצמך מועילה? איכפת לך מעצמך? אידה עוס נפגעות
 
אם אני מועילה לעצמי?

לא ממש לא נראה לי שאני מועילה למישהו... להורים שלי בכלל לא אכפת ממני הם מתיחסים אלי כמו אל אויר וככה גם כל המשפחה החברות, אולי לאחת שתיים אכפת אבל לא יותר מזה ולא אכפת לי מעצמי! ממש לא אני שונאת את עצמי הייתי רוצה לשנות כל פרט קטן שיש בי! איך שאני מתנהגת, מה שאני עושה, מה שאני אומרת...הכל לילה טוב
 

אידה ע

New member
אז יש

אז הינה אני כבר רואה שיש אולי אחת שתיים שאיכפת להן?! אבל בכל זאת עצוב לשמוע שאת מרגישה שלאף אחד לא איכפת ובעצם הכי הרבה להורים. לעבור את מה שאת עוברת ללא תמיכה שלהם, נראה שזה מכפיל את הכאב והכל נעשה קשה יותר? את לא הולכת לישון? לילה טוב
 
חחח ממש עכשיו התכוונתי ללכת לישון..

זה באמת קשה יותר בלי ההורים אבל אין לי את הלב לעשות להם את זה אני יודעת שזה יהיה להם קשה לשמוע ואני פשוט לא מסוגלת לעשות להם את זה אני לא מסוגלת לראות את אמא שלי בוכה! אני גם מפחדת מהתגובה שלהם.. הם יכולים להאשים שהייתי תמימה מידי.. אין לי את הכוח לשמוע את הדברים האלה ולריב איתם כל פעם מחדש.. ועכשיו אני באמת אלך לישון כי מחר מחכה לי יום לימודים ארוך.. לילה טוב
 

אידה ע

New member
לילה טוב

מילה אחרונה לפני... את לא מסוגלת לעשות להם...ומה איתך? איפה את שמה את עצמך? אני מבינה את הקושי הגדולללל אבל זה הרבה יותר קשה לסחוב את הכללללללללל על הגב שלך לבד!!! לילה טוב אידה
 
לאידה..

לא אכפת לי ממש מעצמי... כבר פגעתי בהורים שלי כל כך הרבה בחיים שאני מפחדת שאני ימאס עליהם שיום אחד כבר ישבר להם ממני או כמו שהם תמיד אומרים לי "יום אחד אנחנו נקבל התקפת לב ממך" אני כל החיים מביאה להם את הצרות... ותמיד האחים שלי הם הילדים הטובים והמוצלחים של המשפחה ורק אני גורמת את כל הצרות ועושה בעיות
 

אידה ע

New member
תימניאדה

תימנידה יקרה אני שומעת מדבריך הרבה אשמה שלך כלפי עצמך וגם אשמה מצד הוריך כלפיך, "תחושה שכולם בסדר כולם מוצלחים ורק את (אני) עושה צרות" אני חושבת שזה קשה מאוד וגם לא הוגן ושוב משאיר אותך באותה תחושת הלבד. תחושה שלא מקלה במצבך ובהתמודדיות שאת נאלצת להתמודד. הלוואי ותוכלי קצת יותר להיות למען עצמך, ולהיות מסוגלת לומר כן איכפת קצת מעצמי.... אידה עו"ס נפגעות
 

שנהביי

New member
תמניאדה יקרה ../images/Emo24.gif

כל כך צפוי שיהיו כאלו נפילות בזמן הטיפול הרי את מתעסקת בחומר כל כך קשה עכשיו... בדברים הכי קשים שאי פעם בנאדם יכול לעבד בחיים שלו. זה כמו לחדור ולחדור עוד בפצע הפתוח, וברור שזה יהיה קשה, ברור שאי אפשר לישון בלילה... כי כל הלילה מתעסקים במחשבות, בשחזורים, בתיאורים של מה שעבר בטיפול הקשה מאותו יום.. וזה קשה יקרה, קשה מאוד מאוד מאוד גם אני חושבת שיש כאן המון כוחות וגם המון אומץ להמשיך ולהתמודד עם זה ואני מקווה יקרה, שתחזיקי חזק ותמשיכי אל תוותרי, תמשיכי עם זה, כי רק עם ההתמודדות הזאת באה ההקלה בסוף. את מתארת כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה אירועים שקורים לך שכל כך מאפיינים את הזמנים הקשים של הטיפול. ורוצה להגיד לך שאת אל יוצאת דופן יקרה, כולנו בכינו (ואולי עדיין בוכות) בזמן ההתמודדות... לכולנו נדודי שינה, לכולנו אפילו ישנם החברים הטובים שלא ממש מבינים מה קורה איתנו, ואז באה תחושת התסכול... לצערי, הרבה מאיתנו פוצעות, חותכות כשהמצוקה כל כך קשה... ולא יודעים איך להתמודד עם הכאב הנפשי הזה.... וכמו שנאמר כאן... אולי כדאי ללמוד משהו אחר, חדש כזה שתוכלי לפרוק את הכאב שלך אליו... אולי להוציא את הכל על דף? לקחת דף ולכתוב כתיבת רצף, כזאת שהכל עולה שם והכל יוצא בדף, כאב, תסכול, מחשבות, ה-כ-ל! כל כך מקווה יקרה, שתצליחי להפנות את הכאב הגדול הזה למקום אחר, מקום שגם יועיל לך.... ולא רק יכאיב יותר בסופו של דבר. שולחת לך חיבוק וספרי לנו איך את מרגישה היום?
 
תודה שנהביי...

אני מרגישה היום קצת יותר טוב אני דווקא הייתי בטוחה שכשאני אתחיל טיפול הדברים יראו לי אחרת ואני אצליח יותר להתמודד איתם אבל נראה לי שקורה לי הכל הפוך והמצב הנפשי שלי מחמיר בימים האחרונים אני בוכה יותר ואני בדיכאון יותר. מצד שני אני רק בתחילת הטיפול..(היו לי רק 4 פגישות) אולי צריך לתת לזה זמן.. ושוב תודה לכולם על התמיכה! אוהבת את כולכם מיכל
 
למעלה