על שליטה, פחד מאובדן שליטה, ושליטה מזויפת
כתבת על הכול כאן. נשמע שאת ממש ממש שונאת את עצמך. מתעבת אפילו.
יש אולי איזה משהו קטן שאת מחבבת בעצמך? תכונת אופי? איזה שהוא איבר? משהו במראה? את יכולה לנסות להתאמץ לחשוב על משהו? אני חושבת שזה נורא נורא חשוב. אני לא מצפה שתפסיקי לשנוא את עצמך, ובטח לא ביום אחד. אני גם לא מצפה שתפסיקי להתעלל בעצמך בן לילה. אבל אני כן מאמינה שקולות טובים יכולים לעלות לאט לאט על הקולות הרעים ולתפוס את מקומם. את רק צריכה להקיף את עצמך בדמויות הנכונות התומכות, שישמיעו לך את הדברים הטובים עד שתוכלי לומר אותם לעצמך. זה תהליך ארוך שאותו אני אישית התחלתי באו.איי ולעולם אהיה אסירת תודה להם על כך, כי התיעוב הזה מוכר לי כל כך.
אני חושבת שאת צריכה תחליף. מישהי חכמה כתבה פה פעם שזה בסדר להרגיש כל רגש, גם שנאה עצמית, רק לא לפעול על זה. איך? לא יודעת. שאלת מיליון הדולר. קשה לי לענות לך על זה כשאני עכשיו ממש ברגעים אלה בעיצומו של בולמוס מכוער. אם הדרישה להישארות באשפוז הייתה הפסקת הבולמוסים, לא הייתי עומדת בזה. הרבה יותר קל היה לי להפסיק לחתוך. תביני, הפסיכולוג בסוג של אזלת יד מולך. הוא לא יודע מה לעשות כדי לעזור. במקרה שלי זה פשוט סנקציה - ברגע שיראו חתך - אני עפה משם. בינינו, זו לא בעיה לחתוך במקומות שלא יראו, הרי זה לא שהם מפשיטים אותי כל יום לבדוק לי את כל הגוף. גם אמרתי לרופא שאני ממשיכה לפגוע בעצמי בדרכים אחרות, אבל הוא הסכים לא לקחת לי אותן. וחוץ מזה, כמו שאמרתי, באתי לעשות שם עבודה, לא להילחם בהם. וזה רק לטובתי. אני חושבת שאם תצליחי, אפילו באופן מלאכותי, להישאר עם הכאב העצום שלך, עם הזעם, עם התסכול, ובכל זאת לא לחתוך - את תרגישי גיבורה ומנצחת. וכן, כל יום שעובר בלי (בולמוסים, שנאה עצמית, פגיעה עצמית) זה הולך ונהיה יותר קל. לא ברור לי איך, אבל זו הרי התמכרות לכל דבר, וכשלא צורכים את החומר שמכורים אליו, בסוף הכמיהות עוברות, לפחות בחלקן. רק מה, אני חושבת שהוא צריך לתת לך כלים, תחליפים, משהו בריא במקום. אני ממליצה לך להיכנס לאתר של סה"ר ולקרוא את המאמר המעולה שלהם על הפסקת פגיעה עצמית.
כמה שזה נשמע אבסורדי אני מאמינה שפגיעה עצמית נועדה כדי לגרום לנו להפסיק לסבול, ולא כדי לסבול. הפגיעה העצמית מסיטה את תשומת הלב שלנו מהכאבים האמיתיים של הנפש ומזיזה אותם למקומות גופניים שקל יותר להתמודד מולם כי נוצרים כאבים גופניים אמיתיים. זה כמובן הסבר פשטני, אבל אולי הוא יכול לעזור במשהו.
בהפרעה המחורבנת הזאת החולות רוצות להישאר חולות גם כשהן מבינות שהן חייבות להחלים. זה משהו שאני לא מכירה מעצמי בהקשר של הפרעת אכילה, רק בהקשרים אחרים, אז קשה לי יותר להגיב על זה. הקונפליקט הזה לגמרי מוכר וידוע, ראיתי אותו הרבה מאוד במחלקה לה"א כשאושפזתי שם לפני כמה שנים. התקשיתי להזדהות עם זה, כי אני באמת שמנה, לא מסתכלת במראה וחושבת שאני שמנה, אני שמנה לפי כל המדדים, וממש לא רוצה להישאר שמנה. לא אכפת לי להיות בעלת עודף משקל, אבל בגבול הנורמה, בגבול התקין, ואני הרבה הרבה הרבה הרבה מעבר לכל גבול עליון. להפך, רזון אפילו מפחיד אותי. אני לא רוצה להיות רזה, רק לרדת למשקל תקין שאוכל לנשום בו ולעלות מדרגות בו ולא לסבול מאלף ואחת בעיות רפואיות. אבל מה, זו התמכרות. וקשה לי מאוד לוותר עליה.
ושוב - אין מצב שאת מוותרת על זה (הבגרויות) אבל על עצמך את כן יכולה לוותר? זה גם כן סוג של ניסיון שלך לשלוט במשהו שלחלוטין מזיק לך כרגע (ואת מודה בזה).
לדעתי את צריכה באופן טכני וקר לגמרי להחליט שרק להיום את לא נעמדת מול המראה עם כל הטקס הזה. רק ליום אחד, ולראות מה קורה. אפילו שהדחף עצום. רק ליום אחד, את יכולה לעשות את זה, אני לגמרי מאמינה בך. לגמרי. מצדי תבואי לפורום ותכתבי ותכתבי ותכתבי על כמה שאת שונאת את עצמך ורוצה להסתכל במראה, רק לא לגשת למראה. ממש בכוח. את חייבת להפסיק את ההתעללות הזאת ממשהו אחד קטן. זה נורא נורא קשה, זה כמו שתגידי לי להפסיק לעשות בולמוסים. נראה לי בלתי אפשרי ממש כמו שנראה לך בלתי אפשרי להפסיק להתעלל בעצמך בשלל הדרכים המקוריות שלך.
וקשה מאוד לעשות את זה לבד. תקיפי את עצמך בכל מי שאת יכולה, בכל אדם שהחיוך שלו עושה לך טוב, שהמילים שלו עושות לך טוב, שמקבל אותך כמו שאת.
ויום אחרי יום, לחרוק שיניים ולהציל לעצמך את החיים, כי בסופו של דבר הפסיכולוג צודק - את נשארת עם עצמך ורק את יכולה לתת לעצמך את הכוח. אני מאמינה מאוד גם בכוח עליון וממנו אני שואבת את הכוח שלי (ממנו ומהקבוצות של או.איי שאני שוקלת לחזור אליהן). נסי למצוא איזה שהוא מקור של כוח, משהו שאת נהנית לעשות, משהו שיגרום לך קצת הקלה בסבל, אפילו בכאילו.
את יהלום יקר, אסור לך לפגוע בעצמך. פשוט ככה.
ושימי לב איזו דרך עברת מאז שבכל הודעה היית מתנצלת על החפירה. לפחות כאן למדת שיש לך מקום ושמותר לך לתבוע לעצמך את המקום גם בלי להתנצל על האוויר שאת נושמת. ואני חושבת שהיה לי חלק בכך
.
חיבוק ענק.