אולי די?! (אולי ט')

קולדון

New member
גלית,

אני חושבת שדווקא כי הדברים מגיעים ממך, הם עוברים ככה את המסך ולא כפי שאולי היית רוצה שהם יעברו אותו. אני מבינה למה התכוונת, אני מבינה שאת מתארת מצב קיצוני וספציפי- המצב שלך.. מצב שאת מאוד סובלת ממנו ובעצם מה שניסית להגיד שאת מקווה שלא יגיעו אליו, כי ממנו אי תמיכה באישפוז היא כבר ממש פשע ותמיכה במוות וכו. מצד שני... זה לא שאת בריאה. או אפילו רוצה להיות בריאה, או אפילו מתכננת לצאת בריאה מהאישפוז הזה. לדעתי- זו הסיבה שקשה להבין את הדברים שלך כקריאה להחלמה. זה פשוט קצת סותר. אני מתארת לעצמי שתגידי שאפשר לאחל החלמה למישהו אחר בלי קשר למה שאת כן או לא עושה עם המצב האישי שלך, אבל תדעי- זה הרבה הרבה הרבה פחות משכנע. לכן קל לפרש את הדברים שלך כ-חולים מאוד. וזה די בקצרה כי אני לא רוצה לגלוש מהשירשור של חלומות.. אבל די ברור שאת כמו כל אחת בכל שלב של הפרעת האכילה שלה- הגעת למצב שלך כי את מרוויחה ממנו משהו מבחינתך. את לא יכולה מצד אחד להתנער מהכל ולגנות את הכל, כי אם באמת באמת היית מרגישה ככה, היית כבר מבריאה.
 


 

2b mind

New member
אוף, את מפספסת את הנקודה שוב ושוב.

זה לא ילדותיות להרגיש לא חולה מספיק. וזה חלק מהעניין במחלה הזאת, ומהיכולת שלנו לזהות באיזה מקום אנחנו נמצאות. תודה שאני לא חולה מספיק לפי הקריטריונים שלך, באמת תודה. אבל האם בחולי הלא מספיק שלי מותר לי לקבל טיפול? מגיע לי? אבל אם אני לא חולה מספיק אז למה שאפנה בכלל לטיפול? ((אני ממש לא רוצה להגיע למקום שאת נמצאת בו. המחלה שלי פוגעת במספיק דברים בחיים שלי גם ככה. אבל, אני גם חיה באיזשהו ספק תמידי שלי בעצמי במחלה שלי, ואמירות כמו שאת מביאה שוב ושוב לפורום של לא חולה מספיק, בהחלט נותנות איזשהו פוש למנגנון ההכחשה וההתעלמות מהמצב ומחזירות אותי שוב ושוב ללהגדיר מזה חולה, מתי צריך לבקש עזרה, למה בכלל ועוד.. יהיה נחמד אם תהיה קצת יותר רגישות (מצידך ובכלל) בנושא. תודה ויום טוב.
 
גלית וכולן


אשמח אם תפסיקו את ההתנצחות הזו. אז כן, גלית כתבה משהו לא הכי רגיש. בסדר. קורה. לא צריך להתנפל ולהתקיף... תנסו לחשוב גם על המקום שהיא כותבת ממנו... אז עכשיו כולן שולם טוב? תודה.
 
חלומות, בעיני זו לא היתה התנצחות

(שוב, בעיני, לדעתי הפרטית וכו') אלא דווקא דיון מהסוג שהפורום יכול להכיל. אני לגמרי אבין אם את לא רוצה את זה "על גבי" השרשור שלך. רק תגידי ואנסה להפעיל את קסמי האדמין...
ות נ.ב. אני גם לגמרי, לגמרי מבינה את צורך הילדה הקטנה (לא בנימת זלזול) של "עכשיו כולן שולם טוב". אבל לא חושבת שזה אפשרי. לא בפורום נפיץ כל כך ולא בסוג המלחמות שאנחנו מנהלות, כל אחת עם עצמה ועם העולם... נשיקות שוב
 
נכון שכולכן *ממש* רוצות להעביר

את הדיונים האלה לדיון העומד ריק ומיותם על "לא חולה מספיק"? גם כי זה יושב בצורה שאני לא בטוחה שנעימה לחלומות על השרשור שלה (חלומות?) וגם כי תגרמו למנהלת הפורום להרגיש יותר טוב, וזו תהיה מצווה כרגע, באמת. (סליחה חלומות אם ההודעה לא במקום. את יודעת איפה למצוא אותי אם את רוצה שאמחק אותה..)
 

קולדון

New member
וואוו

באמת קשה ללכת לעשות צעד שצועק לתמיכה.... ללא התמיכה של ההורים.. כלומר, כבר ככה קשה להודות שחולים, כבר ככה קשה לעשות צעדים לקראת החלמה וויתור על הפרעות אכילה... זו המהות של המחלה הזו. אבל את יותר חכמה מהם. ויותר אמיצה. ואת יודעת ומבינה שאת צריכה עזרה. וגם... כאילו, לא נראה לי שהורים שלך ירצו להגיע לרגע שבו הם כבר לא יכולים לעצום עיניים לגבי המצב שלך כמה שהם לא ירצו... אני יודעת שקשה להם להודות שהבת שלהם חולה, וסובלת, וזקוקה לעזרה משמעותית.. אבל את מבינה איך הדברים האלו עובדים. כבר ככה קשה לך, את לא צריכה להקשות על עצמך יותר.. ככל שיורדים יותר למטה יותר קשה להשתקם אח"כ. ותכלס- הורים זה דבר טריקי. הם באמת יכולים לספר לעצמם כל מיני סיפורים ולייפות את המציאות כי זה כואב להם וקשה להם להתמודד..
 

No longer

New member
סטייה קלה לסיפור.

כשהייתי בת 14, קטינה ותחת חסותם של ההורים שלי, התחננתי אל אבא שלי שישלח אותי לטיפול. התחננתי. אמרתי לו שאני אמות אם לא יתן לי פסיכולוג. את יודעת מה הייתה התגובה שלו? שאמא לא תאהב את הרעיון שאלך לטיפול, כי בטח אצטרך לדבר שם גם עליה, מה שאומר שיקראו לה לשיחה, והיא לא אוהבת פסיכולוגים, אז זה יחמיר את היחסים בינינו וכולם יכעסו עלי. זו הייתה התגובה שלו. זה היה ההגיון המעוות שהיה לאבא שלי, האדם שהכי סמכתי עליו בעולם דאז, האדם שידעתי שלא משנה איפה אתקע, צלצול טלפון אחד אליו והוא ישדוד בנק, יזנק על טיל, יקטע לעצמו את שתי הרגליים, בשביל לעזור לי. בכל מה שנוגע להפרעות אכילה, אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאם הבית הוא חלק ממה שהביא אותי למצב שבו הרעבה עצמית הוא הפתרון, זה צריך להיכלל לי בשיקולים ובהגיון ובניתוח, כשאני מבקשת מההורים שלי משהו. עזרה, הבנה, תמיכה או סתם שיכינו לי אוכל. אני חושבת שכולם כבר כאן אמרו לך וגם את בעצמך חוזרת על זה בכל הזדמנות: ההורים שלך הם לא פקטור בנושא הזה, אל תתני להם להיות. כן, זה לא פשוט לאכזב אותם [לא משנה כמה אבסורדית המילה לאכזבף בהקשר הזה]. אבל אם זה עומד מול להציל את עצמך, מול אנשי מקצוע שראו לא מספיק מקרים כמוך [כן, גם לא "חולים מספיק"] וקבעו שאת צריכה אשפוז, אז הם כנראה יודעים. אם כל האנשים שמכירים אותך, ומכירים לעומק, אומרים לך שזו הזדמנות מהשמיים, אז כן, את צריכה אשפוז. אם הקול שלך, בתוכך, אומר לך, אז כן, את צריכה אשפוז. וזה קשה וזה נוראי והלב שלי נסדק מהמשפטים שההורים שלך יכולים לזרוק לך בהיסח הדעת. ועדיין, אל תתני לזה להסיט אותך ממה שנכון לעשות. יכול להיות שיום אחד הם יבינו, ויכול להיות שהם לא יבינו אף פעם. את באמת רוצה "להוכיח" להם? את מרגישה שזה אולי יביא לשינוי המיוחל, זה שאת לא מצליחה לחולל בעצמך, זה שניסית כבר כלכך הרבה פעמים. לפעמים צריך פוש, לפעמים צריך פריצת דרך. חלומות, את עושה את הצעדים הנכונים. אני מב-טי-חה לך.
 
התכוונתי כבר להגיד עוד קודם לכן,

אך קרה שרק עכשיו אני עונה לך ויש, אני מאמינה, דברים שפרחו מזיכרוני בפעם הראשונה שקראתי את כל השרשור.. אני לא אפרט כרגע את הסיפור האישי שלי, רק אכתוב לך, שאני מבינה לגמרי לגמרי לגמרי, את כל סוגיית ועניין "ההורים" או אי תמיכת ההורים או כל המשתמע והלא משתמע מכך. אני לא מכירה אותך בכלל, אני לא שופטת, אנילגמרי לגמרי שומעת כאן רק אותך. ובתור מי ש(ויכולות אך, לא יעשו זאת, כמה בנות כאן) שבסיפור שלי, תמיכה מההורים,היה ויישאר הדבר האחרון שאי פעם יקרה לי בחיי. מסיבות כאלו ואחרות כשהם כן התערבו,זה הפך לסיוט מתמשך עד שמלאו לי 18. גיליתי שמה שמאוד עזר לי,זה לבנות (לצערי או לא) הכי מהר שאני יכולה, מצפן פנימי שיעזור לי לקבל החלטות שבדרך כלל לא מקבלים לבד. ואמרו את כל הגירסאות האפשריות (לא משנה כרגע מה) העניין הוא, שאני הייתי צריכה לקבל החלטות ולפעמים גם מאוד מהר. כן קטינה,לא קטינה- מה שאת כבר ממה שהבנתי,כבר לא, וזה אגב, תמיד. צריכה להיות הבחירה שלך אם תמיכה או בלי תמיכה, נכון, אם תמיכה זה יותר קל,לא מרגישים לבד,לא מרגישים כל כך אבודים. אבל זהבכלל לא משנה כרגע (לפחות ככה זה נשמע) אם גם ד"ר גור וגם הדיאטנית והייתה שם עוד מישהי שכתבת ,מטפלת,נכון? כולם ממליצים לך על אשפוז (וגם אם הם לא) את מחליטה. אז הורים הם ממש לא הכתובת לקבלת האישור,אין אצלם אפילו תחנת עצירה בטופס טיולים נכון,נשמע מאוד קל לכתוב את זה - אני יודעת בוודאות שלא. אבל את צריכה עכשיו, להתאפס על עצמך מהר - כי כאמור, BMI בקאנטים, זה לא רק העניין. לדעתי,תוציאי את המשפחה מהמשוואה,תעשי הפרדה, תבני גדר,חומה,תייל,בטונדה, לא יודעת מה, ותעשי הפרדה. יש את מי שמטפל בך,יש את מי שטיפל בך, יש את מי שייטפל בך, ויש מי שלא מסוגל לחליט מה הכי טוב בשבילך עכשיו ואלו ההורים שלך. אל תתלי בהם תקוות כרגע - לטוב ולרע, הם כרגע לא מדד (שוב,ממה שזה נשמע לי) אני לא חושבת שהם רוצים ברעתך, אני פשוט חושבת שהםטובעים ברגשות אשם,או שלא,שחור לבן, בכל מקרה הם לא פונקציה. מקווה שהצלחתי להעביר את המסר.
 

24noa

New member
מזל טוב!!! שיהיה בהצלחה ובקלות נותנת

גדוווול ! וכל הכבוד לך באמת את גדולה מהחיים ולמרות הכול את ממשיכה .... צריך לזה כוח עצום( ומי כמונו בפורום הזה יודע ) ועל זה אני מעריכה אותך מאוד !!!!
 
|איזו הקלה|

(קרוב? רחוק? מה תעשי עד אז? רוצה לספר יותר על מה היה בפגישה?) כל כך אתך ומאחורייך (מקווה שאת יכולה להרגיש את זה)
 

2b mind

New member
מעולה.

גאה בך שהתעקשת על זה, עם כל כמה שזה קשה עם ההורים ובכלל. (לאורך כל השרשור רציתי לכתוב לך, אבל פשוט לא מצאתי את המילים המתאימות, אבל אנ קוראת אותך, ואם את רוצה לכתוב עוד על הפגישה מבטיחה לקרוא :)
 
למעלה