אוכל

[ציפי ג]

אוכל

קראתי כאן כמה פעמים שאלות בקשר לאוכל, ותמיד הזדהתי מאוד. ארבעה מחמישת יליד אכלנים גרועים. נאמנה לגישה עליה לא חונכתי, שלא מכריחים ילד לאכול, לא הכרחתי אותם. עד עכשיו. בזמן האחרון שמנו לב שעופר יורד מדחי אל דחי. בסוכות, הוא קם בבוקר, אכל צלחת צ´ריוס, ועד למחרת בבוקר, הוא לא הסכים לטעום דבר. ואז גם את הצלחת צ´ריוס של אותו היום, הוא הקיא. העליתי אותו על המשקל, וחשכו עיני, הוא ירד 4 קילו. הוא שוקל עכישו 15 קילו בגיל 6. נבהלתי כהוגן, רצתי איתו לרופא, עשינו בדיקות דם, והילד אנמי מאוד. ועכשיו, מעבר לכך שהוא מחויב לקבל ברזל, הוא מקבל דיאטת עתירת בשר, שאותו הוא מתעב. לא עזרו הסברים על איך הבשר הופך בבטן לברזל שהופך לכדוריות דם שמעבירות את החמצן למח, שעוזר לילד לחשוב, לשחק, לחלום, לחיות. כלום. אני מתוסכלת. שבוע טוב.

 

[חוה 1]

כלכך מזדהה איתך

אף פעם לא הצלחתי להבין איך ילדים יכולים לחיות מביס אחד בארוחת הבוקר וביס אחר בארוחת הערב. אכן זה מאד מתסכל. מקווה שיעמוד בדיאטת הברזל . אי אפשר לתת לו סירופ ברזל? אני ממש מבינה אותו גם אני שונאת בשר.

 

[דסי אשר]

יש הבדל בין לא להפוך

אוכל ל"נושא" לבין לא להכריח לאכל. יש בתים רבים, בהם לא מכריחים לאכל, אבל הילד מרגיש שנושא האכל מאד מטריד את ההורים(לאור הרקע עליו גדלו, ברוב המקרים). איך זה אצלך.? דבר שני, להגיע למצב של אנמיה, פירושו של דבר אכן רמת תזונה מאד נמוכה. בן כמה עופר? איך לדעתך, הגעתם למצב שהוא אכל כל כך מעט?. היו אולי עוד סיבות פרט לכך שאת "לא מכריחה לאכל?". אני שואלת זאת לא מתוך תוכחה, אלא כדי לנסות לקבל תמונה שלימה יותר, עבורך בעיקר. ואספר סיפור. אני חושבת שכבר סיפרתי, על קטנטונת, הראשונה במשפחתון שלי, שגם אני וגם אמה לא התרגשנו מכך שאינה אוכלת. אבל אני בניגוד לאמה, חזרתי וציינתי כל הזמן שהילדה מאד מאד רזה, וחיכיתי לביקורי האם בטיפת חלב. האם היתה חוזרת מטיפת חלב ואומרת שאמרו לה שהילדה בעקומה שלה. היא היתה מוסיפה, שגם היא הייתה תינוקת בעלת משקל נמוך מאד. במאוחר, הרבה אחרי שהילדה עברה לעיר אחרת, ביקרתי בטיפת חלב של הילדה, והסתבר שהעובדות היו שונות, והאחות שהיא קרובת משפחה של האב(רופא בעצמו), המליצה לאם לפנות לדיאטטיקנית. ולגבי הילדה עצמה. היא נהגה להרגיע את עצמה עם מוצץ, סדין(ששמו עד היום, והיא בת 6 ="דין-דין"), ושתית 8 (!) בקבוקי מיים בזמן שהותה במשפחתון, משעה 7.00 עד שעה 16.00. כאשר הוריה נסעו לחו"ל לחמישה ימים, שלושה ימים היתה אצלי, ועוד יומיים אצל סבתה, שראתה אותה לפני כן כל יום שישי. הפעם הסבתא טיפלה בה במשך 48 שעות, והיא נדהמה לגלות כמה בקבוקים ביום הילדה שותה, ועד כמה מעט אוכל, וכן סוף סוף ראתה כמה היא רזה. אלה לא היו הורים מזניחים. הורים דואגים ומטפלים, אבל משהו הם לא ראו -זה קורה. הסבתא צילצלה להורים לחו"ל ודרשה לאשפז את הילדה לבדיקות כאשר יחזרו. הילדה לא אושפזה, אבל נבדקה ע"י גסטרו -אנטרולוג ילדים ,ונמצאה הן בבדיקות דם והן בבדיקות הקלינות כסובלת מתת תזונה!!!. לילדה היתה בטן תפוחה אופיינית לילדים הסובלים מתת תזונה, מצב של דילדול שרירים. חומרים בסיסים מעבר לברזל היו חסרים בדמה, והעידו על מצב תת התזונה. האב הרופא היה מאד מבויש מהמצב. באותו ביקור השתתפה גם דיאטטיקנית קלינית, שהכינה מיד דיאטת השמנה לילדה, שכללה קודם כל ולפני הכל הפסקה מוחלטת של שתית המים, פרט לנוזלים שסופקו לה בתערובת עם פורמולה מאד מזינה - איזומיל. הנוזלים הרבים כל כך שהילדה שתתה גרמו לשני תהליכים: 1. דילול של החומצות בקיבה האחראיות לתהליכי פירוק המזון והחדרתו אל הדם ומשם לאברים השונים. 2. השךיה עצומה "סתמה" את התאבון שלה. זו הייתה שתייה לא משום צמא, אלא לשם הרגעה. תוך שבוע (או שבועיים) ימים הילדה עלתה 3 ק"ג. לא היה לה קושי מיוחד להתמוד עם הפסקת ההרגל של השתיה(היתה בת שנה וחודשיים), היא לא נהייתה עצבנית יותר משום שנלקח ממנה אביזר שלישי מבין אביזרי ההרגעה. נותרו המוצץ וה"דין דין". גם בדברים הפיזיים צריך להסתכל ולהקשיב לילד. לפעמים אנחנו מפספסים, לא רואים, וטוב שאחרים רואים ואמרים לנו בני פזל, מעט. אני לא ראיתי. אחרים כן. הלכתי לבדיקות. הרופאה, שהסתבר שטעתה, אמרה לאחר בדיקה עם פנס, שאינו פוזל. בגיל 6, לאחר דלקות עייניים חוזרות וטיפול רציף אצל רופאה אחרת, החליטה הרופאה לעשות לו בדיקת עיינים(גם עיניה שלה לא הבחינו שהוא פוזל, כי היתה פזילה קטנה). בתום הבדיקה הודיעה לי שהילד פוזל ויזדקק למשקפיים. רק בגיל שש עלינו על כך, וחבל. דסי

 

[כרמית מ.]

חסר בברזל, הוא סיבה מוכרת לחוסר

תאבון! מאד יכול להיות שעם השיפור ברמת הברזל, ישתפר גם התיאבון. עם הבן שלי, שמתנודד אי שם מתחת לאחוזון 3, אנחנו מאד נזהרים לא להפוך את האוכל ל"נושא". הוא אכלן מצוין ואין לנו בעייה בנושא, אבל יש ימים שבהם הוא כמעט לא אוכל, ואנחנו משתדלים לכבד את זה (להציע כרגיל, עם דגש על אוכל מזין ומינימום ממתקים). כדאי להציע לילד עם בעיות גדילה הרבה גזר (להציע, האכילה או לא באחריותו), חמאה, חלווה או טחינה, פירות מיובשים וכדומה. כמו כן, לבדוק, אחרי איזון הברזל, רגישות לגלוטן ו/או מוצרי חלב. לנו נאמר שויטמינים לא ישנו, אבל גיליתי קשר נסיבתי קבוע בין סוג מסוים של סירופ ויטמינים לעליה במשקל, והחלטתי לתת אותו אפילו אם זה מקרי (אני גם נותנת למיתר, למרות שאין לה שום בעיה).

 

[חגית אמא של יובל]

../images/Emo32.gif למה גזר?

כי יובל מהרזים שבחבורה והתחיל לאהוב גזר... מעניין אותי לדעת למה דווקא גזר?

 

[כרמית מ.]

גזר מכיל הרבה ויטמין A/בטא קרוטן

וקראתי על מחקר, שבו נתנו לילדים עם בעיית גדילה ויטמין A במקום הורמון גדילה, והתוצאות היו דומות מאד (היה גם הסבר כך שזה קשר הגיוני ולא נסיבתי, אבל נדלג עליו כרגע). אפילו אם יתברר שהמחקר שגוי, או לא רלוונטי לילד שלי, עדיין, גזר ללא ספק בריא מאד (בכמויות סבירות, הבנתי שאפילו גזר אחד מכיל מספיק ויטמין A) וגם טעים. גם חמאה מכילה ויטמין A (ועדיף לתת לילדים חמאה מאשר מרגרינה, גם אם אין בעיית גדילה). לגבי ויטמינים כמעוררי תאבון - הטענה (שנשמעת לי הגיונית) היא שזה יעיל רק אם היה חסר (וכיוון שבמקרה המדובר יש חסר בברזל, בהחלט יתכן שזה יועיל). אגב, לילדים שלי, סירופ הויטמינים (שלטעמי הוא לא ממש טעים) הוא אחד הצ´ופרים היומיים - והם שמחים לקראתו כמו לממתק

(אבל אני מדגישה להם שמותר לקחת רק במידה הנכונה, למניעה של יצירתיות עתידית מסוכנת...)

 

[נעה גל]

אצלנו גזר הופך את הילדים לכתומים!

בגלל שגם אורן וגם איתמר מאוד בהירים, אכילה יומיומית של גזר (גם בכמויות קטנות) צובעת להם את איזור האף בכתום....

 

[כרמית מ.]

אז כנראה שיש להם מספיק בטא קרוטן

זה לא שייך לעובדה שהם בהירים - גם שלי שקופים למדי, אבל לא נעשים כתומים. אני מנחשת שההכתמה היא תוצאה של עודף בטא קרוטן או של אי יכולת לעבד אותו (מה שאולי מסביר את בעיית הגדילה? סתם ניחוש פרוע ולחלוטין לא מלומד). אני מתארת לעצמי שקצת עודף לא מזיק, אבל עודף גדול (אם הם ממש כתומים) גם הוא לא בריא, ואפילו יותר מכך.

 

[אמא של קשת]

הכרתי מישהי כזאת

בכל פעם שהיא הייתה אוכלת גזר הידים שלה נהייו כתומות, היא הייתה משתדלת לא לאכול גזר, אבל זה הירק האהוב עליה (זה תמיד ככה, לא?), אז אנחנו היינו יכולים לומר בוודאות אם היא אכלה היום גזר או לא...

 

[דסי אשר]

אחת ממפעילות המשפחתונים

שנהגה לעשות ללילדים מיץ גזר כמעט כל יום, כמובן מאהבה ומתוך אהבת נושא האכל- הילדים אצלה במשפחתון התחילו להראות כ ת ו מ י ם... אמיתי, כמו אורן ואיתמר של נעה. דסי

 

[נעה גל]

ילדים רזים

גם אני לא מכריחה לאכול (אבל אני כן דואגת שאורן תוכל חלבון כלשהו ארוחה אחת מתוך השלוש). ואורן מאוד רזה (בת 5 ושוקלת 11 קילו). למעשה, היא שקופה. ועשינו את כל הבדיקות בעולם והיא בריאה כמו שור. היא פשוט ילדה רזה מאוד. עם איתמר אין בעיה. למרות שהוא נמצא איפשהו על אחוזון 10 בעקומה הוא זללן וחובב מזון רציני ביותר. אבל זה בהחלט לא המצב אצלך. ואני יכולה להבין את התסכול (ואולי רגשות אשם?, כדאי, אם הם קיימים, להפטר מהם). אני מבינה שהוא לא היה אף פעם אכלן גדול, אבל מה קרה שבזמן האחרון הוא איבד את התאבון? ניסתם לבדוק? אולי יש איזו בעיה פיזית? בכל מקרה, מעבר להמלצות כאן לאכול חלוה (שהיא גם עתירת קלוריות וגם מקור ברזל מעולה) אני יכולה גם להמליץ על ברוקולי (אצלנו אוהבים אותו עם חמאה), על "שקדיה" כתוסף מזון ומקור ברזל (פצצת אנרגיה שניתן להוסיף אותה לדוגמא לצ´ריוס עם החלב וכו´), טחינה, ואגוזים למיניהם. ופעמים רבות שמעתי שויטמינים (יש כאלה על בסיס טבעי) פותחים לילדים את התאבון. ראיתי את זה במו עיני מתרחש על ילדים של חברים, זה לא השפיע בכלל, על הילדה שלי. אבל שווה לנסות. לוקח זמן עד שהם מתחילים להשפיע. חוץ מזה, כדאי אולי להוציא אותו לפעילות גופנית אחה"צ בכמות גדולה ממה שהוא רגיל - זה פותח את התאבון (אבל גם שורף קלוריות). אני לא בטוחה שאם תכריחי אותו לאכול עכשיו דברים מסוימים, זה ישרת את המטרה בסוף התהליך. אם הוא לא אוהב בשר כדאי לנסות תחליפים בחלק מהמקרים.

 

[נעה גל]

תוכל==תאכל

 

[עוד צפורה גנן]

הרזון לא מטריד אותי

כי גם אני שדופה, ואם שני אחים ששוקלים 50 קילו בבגרותם, ואח (השמן ביננו) השוקל 57 אני ל מודאגת מרזון. הבעיה שאני באמת לא יודעת מה גרם לזה. הוא ילד שאוהב להתרוץץ, יש לנו חצר אז פעילות בחוץ היא בערך עיקר הפעילות. שני בתים מאיתנו יש גינה ציבורית, שכולם שוהים שם מעשה יום ביומו. אני לא יודעת מה התחיל את התהליך, אבל את סופו אני יודעת. רגשות אשמה אין לי. רק הרבה תסכול. באיזה מקום, זה די נח לבא ולהגיד, הילדים יודעים לאזן את עצמם, ואם ניתן להם את המבחר, הם יאכלו מה שחסר להם, והנה זה פשוט לא הוכיח את עצמו. היום הוא כבר פשוט לא אוהב כלום, וזה בהחלט תוצאה של חוסר תאבון, ולא של חוסר אהבה לאוכל. אפילו שוקולד הוא כבר לא אוהב. הגענו לידי כך שהמורה שלחה לי פתק למה אני לא שולחת איתו אוכל לבי"ס, ואני כן, ואז בעלי הלך אחריו וגילה שהוא משליך את הפיתה עם שוקולד אותה הוא בקש כארוחת עשר, לפח. אני מקווה שאחרי הטיפול בברזל, הוא יחזור לעצמו, ונוכל לחזור לשגרת תאכל מה שאתה רוצה.

 

[נעה גל]

אבל איך, במצב כזה, "מכריחים" לאכול

בלי להפוך את נושא האוכל למלחמה? למאבק כוחות? איך לא נגררים למצב בו אולי אתם "תנצחו" ב"קרב" הספציפי הזה, אבל, "תפסידו" בכל המלחמה?

 

[עוד צפורה גנן]

אז מה האופציה , לתת לו להרעיב את

עצמו? הייתי בשניידר במחלקת אשפוז יום, (לא איתו, לפני שנים עם נועם שפיתח עם תום ההנקה אלרגיה לכל סוגי המזון), והיתה שם מחלקה לילדים אנורקטים, והכריחו אותם לאכול, כי האופציה זה חוסר אכילה בכלל. ולצערי זה המצב גם אצלנו.

 

[נעה גל]

אני לא יודעת, ציפי, מה הפתרון לזה

ואני מבינה וגם מזדהה עם התסכול שאתם חשים. אני זורקת כל מיני מילים לאוויר, זה קל לי, כי אני לא שם. אני משערת שאם גם לי היו אומרים שאורן זקוקה לכמויות גדולות יותר של מזון בגלל בעיות בריאותיות הייתי עומדת כאן בדיוק באותה נקודה בה את עומדת. אולי צריך לעשות re-framing (זה מושג שבעלי משתמש בו ואני מאוד אוהבת...) של כל המצב. לנסות לצאת (מבחינת המחשבה) לרגע מתוך המעגל הזה של "הוא לא אוכל, אנחנו מכריחים", לחפש מה הסיבה של חוסר התאבון הזה (אולי משהו רגשי? אולי קרה משהו נורא (מבחינתו) בבית ספר?) ולנסות לפתור את הבעיה הזו, ולאוו דווקא ללחוץ בנושא האוכל. את מבינה למה אני מתכוונת?

 

[כרמית מ.]

ואולי להסתפק בתוספת ברזל

ואולי ויטמינים אחרים בטבליות או סירופ, ומעבר לזה לעזוב לחלוטין את הנושא? מכל הסיפורים ששמעתי, על ילדים שמסיבות שונות הכריחו אותם לאכול, אי אפשר באמת להכריח. בסופו של דבר הכלב, העציצים או הפח אוכלים יותר מהילד, אבל מערכת היחסים עם ההורים נהרסת. נדמה לי שילד בן שש כבר אפשר להסביר על חשיבות המזון, ולנסות לשכנע אותו להכריח את עצמו לאכול (כמו שאני עשיתי כשהייתי בהריון וממש ללא תאבון) - לאו דווקא בשר, אלא משהו מזין שהוא יבחר (חטיף בריאות, שעשיר באנרגיה וויטמינים, מעדן חלב, סלט, ביצה (חלמון!)...) לפחות אחד כל יום (ורצוי לגוון מיום ליום). אני חושבת שבמצב כזה (לפחות אם אמצעי השכנוע הבסיסיים לא עוזרים) כדאי להסביר לו מה האלטרנטיבה - שהיא, מן הסתם, אשפוז ו/או אינפוזיה. זה אולי נשמע כמו איום - אבל זהו איום אמיתי, שיתקיים בין אם תגלו לו ובין אם לא...

 

[אירית אבן-חן]

יצירתיות באוכל

אולי כדאי לנסות ולהכין יחדיו את הארוחות וכשהן מגיעות לצלחת ל"פסל" אותן לדוגמא: אמא שלי היתה עושה לי צבים מתפ"א ממולא בשר טחון אם תרצו אוכל להסביר איך עושים אותם. אפשר גם לעשות פרצופים ועוד המון דברים עם האוכל ואז הצלחת נהפכת למשחק מעניין (שכל הפולניות יזדעזעו... משחקים עם האוכל...). אני חייבת לרוץ אז אני מסיימת כאן. בהצלחה אירית

 

[דסי אשר]

אנורק´סיה זהו מצב(מחלה)

רגשית, המלווה בהרעבה(נושא האכל), כאשר הבעיה הבסיסית היא נושא דימוי עצמי. נדמה לי מוקדם מידי לומר/לתת אבחנה כזו על הילד, ובוודאי שלא על ידי משהו שאינו מסמך לכך. החולה האנורקטית - הילדה, הנערה(ונדמה לי שזו תופעה בעיקר אצל בנות, אבל לא מתוך ידע מקצועי- רק מקריאה בעתונות) אומרת משהו רגשי לסביבה דרך האכל, דרך ההרעבה. דסי

 

[דסי אשר]

ציפי, סיפור המפורט

עכשיו, ובמיוחד הגילוי של בעלך שהוא זורק את האכל בדרך לבית הספר, אומר שהילד שלך מספר איזה סיפור סביב האכל. אני לא יודעת איזה. זריקת האכל הדליקה אצלי את המחשבה הזו. אכל מהווה לא רק מזון, אכל משמש גם לדברים אחרים. אנשים מבוגרים אוכלים הרבה פעמים כי הם מתוסכלים. החירוג החביב שבדק אותי היום(בדיקה מניעתית שגרתית, בגילי), סיפר לי, שיש אתו בחדר שוקולד, ואם יש בלגן גדול מידי עם הלקוחות(קופת חולים, בני ברק, הוא עצמו אדם חובש כיפה), הוא לוקח קובית שוקולד להרגע. יש אנשים שעצוב להם- לא אוכלים, ויש שעצוב להם- טורפים. שכחת את כל המשמעויות הנוספות להנקה מעבר לתזונה בריאה. אכל מהההוה עבורנו עולם ומלואו. דסי