עמית אהרנסון
New member
הזווית שלי לערב
אתחיל ואומר שאני מסכים לחלוטין עם כל מה שכתב Gרר לגבי התלאות שעבר באותו ערב והתחושות שאיתן יצא. אין לכך הצדקה, וזה בהחלט יכול להוציא את הרוח מהמפרשים. אם זה מנחם מישהו (את חובבי תיאוריות הקונספירציה, בעיקר) גם השולחן שלנו נאלץ להתמודד עם הסיטואציה הלא פשוטה שהייתה באותו הערב במסעדה ובאה לידי ביטוי, במקרה שלנו, בהמתנה ארוכה עד מאוד למנות הראשונות, ואז בטפטוף הדרגתי מאוד שלהן לשולחן, מנה אחת בכל פעם. אחר כך עוד קצת המתנה ואז טפטוף של עיקריות (שהתגבר כשהשעה הפכה למאוחרת והמסעדה כמעט התרוקנה כבר מסועדים). ככל שידוע לי הסיבה לכך היא אכן תקלה של מחסור פתאומי בכוח אדם שהיה במטבח שבא לידי ביטוי, פשוטו כמשמעו, בכך שלא היו מספיק אנשים שיכינו את האוכל.
המזל הגדול של סולה, כמו שכתב Gרר, הוא שהאוכל שם פשוט טעים. ברגע שבו כל טפטוף של מנה הגיע לשולחן כולם טעמו ואז כולם שמחו. יכול להיות שהם שמחו גם כי לאורך הערב חיסלנו לא פחות מ-3 בקבוקי יין (ל-5 אנשים), אבל אני די בטוח שזה היה האוכל. אין מה לעשות, האוכל בסולה פשוט אחר מכל דבר שאפשר למצוא היום בתל אביב. מנת הפאקרי למשל, או הלזנייה, או הראגו, או כיסוני התירס, או הפורקטה (שלא הייתה, אבל טעמתי בביקור קודם) ואפילו נתח הקצבים. אוכל פשוט נהדר, שגורם לך קצת לסלוח על כל הבלאגן שמסביב.
אני לא מסכים עם Gרר לגבי הקינוח - אני חשבתי שהטרייפל היה נהדר, אבל מצד שני אני לא אוהב קינוחים מתוקים. בעיני הוא היה עדין במידה נכונה מאוד, ומאוזן יפה בין המתיקות של הקרם לבין החמיצות של פירות היער.
ולגבי השורה התחתונה - אני שמח שGרר הבין וזיהה שלמרות כל הבלגן שווה, שלא נאמר חובה, לתת למקום הזה עוד צ'אנס. ואני אוסיף ואומר - סולה הוא מקום שעושה דברים אחרת. מיכל, בעלת הבית, בנתה את המקום מאפס בשתי ידיה בלי שותפים, בלי יח"צ, בלי שף ולדעתי גם בלי קבלן עבודות. הכל היא עשתה לבד. זה לקח לה הרבה זמן וזה עדיין לא תמיד עובד ב-100 אחוז. אבל בעיני זה חלק מהקסם, וחשוב מאוד לשמור על מקומות כאלה. ולא רק כי הם עושים אוכל מהמם.
אתחיל ואומר שאני מסכים לחלוטין עם כל מה שכתב Gרר לגבי התלאות שעבר באותו ערב והתחושות שאיתן יצא. אין לכך הצדקה, וזה בהחלט יכול להוציא את הרוח מהמפרשים. אם זה מנחם מישהו (את חובבי תיאוריות הקונספירציה, בעיקר) גם השולחן שלנו נאלץ להתמודד עם הסיטואציה הלא פשוטה שהייתה באותו הערב במסעדה ובאה לידי ביטוי, במקרה שלנו, בהמתנה ארוכה עד מאוד למנות הראשונות, ואז בטפטוף הדרגתי מאוד שלהן לשולחן, מנה אחת בכל פעם. אחר כך עוד קצת המתנה ואז טפטוף של עיקריות (שהתגבר כשהשעה הפכה למאוחרת והמסעדה כמעט התרוקנה כבר מסועדים). ככל שידוע לי הסיבה לכך היא אכן תקלה של מחסור פתאומי בכוח אדם שהיה במטבח שבא לידי ביטוי, פשוטו כמשמעו, בכך שלא היו מספיק אנשים שיכינו את האוכל.
המזל הגדול של סולה, כמו שכתב Gרר, הוא שהאוכל שם פשוט טעים. ברגע שבו כל טפטוף של מנה הגיע לשולחן כולם טעמו ואז כולם שמחו. יכול להיות שהם שמחו גם כי לאורך הערב חיסלנו לא פחות מ-3 בקבוקי יין (ל-5 אנשים), אבל אני די בטוח שזה היה האוכל. אין מה לעשות, האוכל בסולה פשוט אחר מכל דבר שאפשר למצוא היום בתל אביב. מנת הפאקרי למשל, או הלזנייה, או הראגו, או כיסוני התירס, או הפורקטה (שלא הייתה, אבל טעמתי בביקור קודם) ואפילו נתח הקצבים. אוכל פשוט נהדר, שגורם לך קצת לסלוח על כל הבלאגן שמסביב.
אני לא מסכים עם Gרר לגבי הקינוח - אני חשבתי שהטרייפל היה נהדר, אבל מצד שני אני לא אוהב קינוחים מתוקים. בעיני הוא היה עדין במידה נכונה מאוד, ומאוזן יפה בין המתיקות של הקרם לבין החמיצות של פירות היער.
ולגבי השורה התחתונה - אני שמח שGרר הבין וזיהה שלמרות כל הבלגן שווה, שלא נאמר חובה, לתת למקום הזה עוד צ'אנס. ואני אוסיף ואומר - סולה הוא מקום שעושה דברים אחרת. מיכל, בעלת הבית, בנתה את המקום מאפס בשתי ידיה בלי שותפים, בלי יח"צ, בלי שף ולדעתי גם בלי קבלן עבודות. הכל היא עשתה לבד. זה לקח לה הרבה זמן וזה עדיין לא תמיד עובד ב-100 אחוז. אבל בעיני זה חלק מהקסם, וחשוב מאוד לשמור על מקומות כאלה. ולא רק כי הם עושים אוכל מהמם.
