אוי, סולה, סולה
יש גישה שאומרת שבנאדם לא יכול להנות ממשהו שמגיע אליו בקלות. כדי להנות ממשהו צריך לקרוע את התחת בשבילו. בארוחת הבכורה שלנו ב"סולה", במסגרת "הברזות שישי של ההורים", הרגשתי לרגעים כאילו מישהו במסעדה אימץ את הגישה הזו והחליט שבשביל שנוכל להנות צריך לעשות לנו חיים ממש קשים.
זה התחיל בכך שאיבדו את ההזמנה שלנו, פעם ראשונה שזה קורה לנו. כיוון שהפעם החלטתי להפתיע את האישה, אני הוא זה שעשה את ההזמנה, ולכן כל העינים היו נשואות אליי. הרגשתי כמו עד מפתח במשפט נגד המאפיה ברגע המכריע שיקבע האם התחת של הנאשם ייצלה על הפלנצ'ה של הכסא החשמלי.
למזלנו התבשרנו שבכל מקרה מתפנה שולחן בעוד כעשר דקות, וכך נמנע הצורך לעמת אותם עם ההודעה שהשארתי להם בזמנו בתא הקולי. "בינתיים שבו לכם על הבר, ונפנק אתכם".
הברמן המפנק התבושש להגיע, כך שהיה לנו די זמן להתרשם מהחלל עטור הקשתות הגבוהות. אם היו רוצים יכלו בשקט לדחוף עוד כמה שולחנות ויפה שבחרו לא לצופף מדי. גם האקוסטיקה מעולה. את המוזיקה הנעימה אפשר היה לשמוע היטב בלי שהיא תפריע לשיחה. מניסיון גם על הבר וגם ליד שולחן ההמלצה כאן היא חד משמעית: שולחן. בישיבה על השולחנות אפשר לספוג הרבה יותר טוב את היופי והאוירה של המקום.
כשכבר הגיע הפינוק (יין לבן מבעבע) ניצלנו את המומנטום כדי לבחור יין. הכוס הראשונה לטעימה (ברברה, אם אני לא טועה) הציעה יין שאמנם לא היה חומצי אבל שלט בו טעם וניל קצת שטוח. עוד לפני שהברמן הספיק לחזור עם האופציה השניה הגיעה המלצרית להודיע שהשולחן מוכן ושהטעימה השניה כבר תגיע לשולחן.
שמעתי פעם על מישהו שעף מבהד"1 אחרי שהוא ניווט בצורה מעולה ליעד, אבל רק אחרי שהגיע לשם הוא נזכר שהיתה גם קבוצה שהוא היה אמור להוביל לשם ושהוא "איבד" בדרך. עם המלצרית זה היה בול אותו דבר, וכך מצאנו את עצמנו מול שני שולחנות פנויים אבל בלי מלצרית שתגיד איזה.
רגע לפני האן-דן-דינו נתקל בנו מלצר נוסף שהלך לחפש את המלצרית וסוף סוף יכלנו לשבת, רק שהיין נשכח בינתים, והמלצרית שוב איננה. לקפוץ לברמן? לחכות למלצרית? עשינו גם וגם, והגיעה הכוס השניה. עדין לא מושלם, אבל הבנו שזו תהיה בחירה בין שני אלה אז בחרנו בשניה.
"בחרנו" זה בעיקר ביננו לבין עצמנו, כי המלצרית שוב התפוגגה, וכשהיא כבר חזרה היו איתה גם הלחם וגם המנה הראשונה. כבר כתבתי כמה פעמים את דעתי על רשלנות מהסוג הזה. הרי את יודעת שלא סיימנו עדין לבחור את יין, אז למה לא ליידע את המטבח שלא יתחיל עם המנות? הלחם אמור להיות השעשוע שלפני. מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? להניח למנה להתקרר בצד רק כדי לשמור על הסדר? למה זה כל כך קשה להגיש קודם יין, אחרי זה לחם ורק אחרי זה את האוכל?
אם הזכרתי אוכל, זה הזמן להציג את הדיזסטר העיקרי של הערב: התפריט. על הבר היה לנו זמן לעבור על התפריט הלא גדול. אם אני מוריד מנות העונות להגדרה של "סלט", שזה תחום שממש לא מעניין אותי, ומנה על בסיס אספרגוס, שאני לא אוהב, לא נשארות יותר מדי אופציות. מבין שתי מנות הכיסונים בחרנו בזו עם התירס והמסקרפונה. על הלזניה, שקראנו שסולה ממש המציאה מחדש, אי אפשר לפסוח. כמנת בשר נדלקנו על בטן החזיר שפגשנו במזללה וסקרן אותנו לנסות שוב.
עם הגיענו לשולחן המלצרית הכריזה שיש בעיה עם הלזניה. זה לא שאין, אבל כרגע אין, ולא בטוח מתי יהיה אז עדיף שלא נבנה עליה. are you kidding me? אנשים קנו כרטיס מאיטליה כדי לראות מה מסעדה קטנה ביפו מעוללת ללזניה שלהם ודווקא את ספינת הדגל הזו אין היום? אבל אם אין, אז אין, ואם אין לזניה אז נלך על פסטה אחרת עם בשר: טליאטלה ראגו. זהו. עכשיו אנחנו מסודרים.
או שלא? הנה שוב באה המלצרית: "רגע, אני כמעט שכחתי!" הורים שנחשפים, כמונו, לאינסוף שידורים של "המועדון של מיקי" מכירים אולי את ההמשך: "כדי לגרום למועדון להופיע יש לומר את מילות הקסם". אבל למלצרית לא היו שום מילות קסם אלא להיפך: גם את הבטן חזיר אין לנו בשלב הזה. "באנו מוקדם מדי שחצי מהמנות לא מוכנות עדין?" שאלתי ביאוש, (למען הסר ספק השעה היתה כבר 21:30). "לא, היתה לנו איזה בעיה במטבח (בפרשנות שלי: מישהו הבריז) ויכול להיות שבהמשך יהיה, אבל כרגע - אין".
אני חייב להגיד שבשלב הזה כבר התחלתי להריץ בראש על איזה עוד מסעדות ביפו כתבו לאחרונה. גם ככה התפריט לא יותר מדי ארוך, ושתים מתוך שלוש מנות שרצינו אין? כמה מבאסים אתם יכולים להיות? אני חושב שזה היה אחד המבחנים היותר קשים לעד כמה אנחנו באים מתוך כוונה להנות ולא משנה כמה גלגלים דוחפים לנו מקלות. מבחן קשה במיוחד, אבל החלטנו בכל זאת להתחיל עם שתי מנות, ולבדוק שוב אחרי כן.
זה היה השלב שהגיעה מנת הלחם יחד עם המנה הראשונה, ומכאן בעצם התחילה הארוחה. אז מי שבחר על לדלג על הרקע - here we go.
קאפאלטי די פאנקויה - כיסוני פסטה ממולאים בתירס מתוק, מסקרפונה, עירית ופרמז'ן (44). היה מי שכתב על המנה הזו שהיא כמו ממתק - ובצדק. הבצק של הכיסונים היה דק כמו נייר, ועם זאת מורגש היטב. המילוי היה קונצרט בין טעמי המתוק והמלוח. מצד אחד עושר של טעמים. מצד שני - קונצרט עדין, של שופן, לא איזה משהו עצבני. מנה שהציגה איזון מושלם של כל חלקיה, מסוג המנות שמאד עצוב לסיים.
אחרי הכיסונים חזרנו להתייחס ללחם. לחם לבן די פשוט, אבל עושה את העבודה היטב יחד עם חמאה רכה מאד. יכל להיות פתיחה מצויינת לארוחה אם רק היה מוגש לפתיחה.
גם המנה הנוספת סבלה מתיזמון לא נכון, והגיעה שניות ספורות אחרי שסיימנו עם הלחם. היה זה הטאליאטלה ראגו, רצועות פסטה עם שילוב של ראגו בקר, עגל ולבן. האישה חששה ממנה שתהיה בנאלית מדי אבל איפה בנאלית ואיפה סולה. טעמי הבשר קרנו מתוך העלים של הפסטה. טעם עמוק ומנחם, ממש עושה כיף בפה. זה בדיוק מה שאני אוהב: כשמנה נושאת איתה עושר הרמוני של טעמים ולא סתם איזה טעם חד גוני.
אחרי המרתון הראשוני לקחנו הפסקה, שאחריה ביררנו שוב על המנות החסרות. איפה... כשלא הולך אז לא הולך. התפשרנו על מנת הכיסונים השניה קסונזיי, רביולי במילוי סלק, חמאה פרג ופרמז'ן (44). אפרופו פרמז'ן, לא נוהגים שם לשים על השולחן פרמז'ן ל"תדלוק" וקצת חבל. זה חלק מהכיף להוסיף קצת פרמז'ן לכל דבר. גם הרביולי הזה היה מוצלח. התוספת של הפרג היתה מפתיעה ומשובבת, אבל בציון הכללי הוא "עשה" לי פחות מאשר הכיסונים עם התירס אולי בגלל שהפרג, עד כמה שהיה נחמד למרקם, קצת "מיסך" את הטעם הכללי של המנה.
להמשך התלבטנו אם ללכת על הפולנטה המטוגנת או להמשיך לקינוח. בסוף הלכנו על קינוח - big mistake. אני יודע שיש לא מעט בפורום שמבחינתם לא שוקולד = לא קינוח, אבל דוקא אנחנו מעדיפים קינוחים יותר קלילים ועוגת השוקולד נשמעה כבדה מאד. בחרנו בקינוח השני שיש להם טרייפל אנגלי שכבות של קרם פטיסייר, עוגת ספוג, מסקרפונה ותותים. המלצרית מנתה אולי עוד שכבות אבל אלו לא הורגשו.
כבר מעצם המילה "אנגלי" הייתי צריך לדעת שמהקינוח הזה צריך להמנע. היו שכתבו עליו "מתיקות עדינה". איזה מתיקות ואיזה עדינה. אחד הקינוחים הכי חסרי טעם (חסר במובן של אין, לא קיים) שפגשנו. אני הפסקתי אחרי כפית וחצי. האישה אחרי שנים. למלצרית הסברנו שזה חסר טעם ושנוותר על זה, ולזכותם ייאמר שאכן לא חייבו על זה אפילו שהיא הסבירה ארוכות למה ככה זה אמור להיות. יכול להיות שבדרך כלל זה כן קצת יותר מתוק. הפעם היה לזה טעם של אוויר עם תותים ואני רשמתי עוד ניצחון לגישה שלי שאומרת: כשיש אוכל טוב - למה לקלקל עם קינוחים?!
שילמנו את החשבון וחזרנו הביתה רק כד לגלות שעמית אהרונסון, שהגיע אולי דקה לפנינו אבל היתה לו גם עשרים דקות סבלנות יותר מאיתנו (וגם בית נטול בייביסיטר שצריך לשחרר) העלה לפייסבוק שלו תמונה של הלזניה. מן הסתם הוא קיבל אותה בשניה שהיא יצאה מהתנור ועל פי מנות הפסטה האחרות אני אפילו מסוגל לדמיין אותה: עלי פסטה רכים כמו חמאה וביניהם בשר שור עמוס בטעמים. יאממי.
על השירות וההתנהלות כבר כתבתי לא מעט. הייתי מוסיף גם שלטעמי המלצרית ששירתה אותנו היתה ברמה שלא מחמיאה למקום כל כך מיוחד ושבנוסף לכל הפיקשושים גם לא היתה פעם אחת שהיא חזרה לשאול אם המנות לטעמנו (למעט הקינוח שהיה ברור שהוא לא).
אז מה נאמר ואיך נסכם?
יש בפורום כמה שדוגלים בגישה מאד מחמירה כלפי מסעדות, כמו מיתר שאני מאד מעריך את כתיבתו וטעמו ושדוגל בגישה של "אין דבר כזה ערב לא טוב". אני חושב שהארוחה בסולה היתה אולי ה-דוגמה לכך שגם בערב לא טוב עדיף לפעמים לתת צ'אנס ולא לוותר. אוי לנו אם היינו מפספסים את אחת מתצוגות התכלית היותר טובות של האוכל האיטלקי בעיר בגלל ערב שאני מקווה שהוא לא אופייני לשם.
לחזור אין בכלל ספק שנחזור, ולו רק כדי להשלים חוסרים. בפעם הבאה זה יהיה מן הסתם שידור חוזר של הכיסונים עם התירס פלוס הפולנטה המטוגנת. הלזניה ובטן החזיר. אני מקווה שבפעם הבאה זה לא יהיה כרוך במעבר במסלול המכשולים שהיינו צריכים לעבור
יש גישה שאומרת שבנאדם לא יכול להנות ממשהו שמגיע אליו בקלות. כדי להנות ממשהו צריך לקרוע את התחת בשבילו. בארוחת הבכורה שלנו ב"סולה", במסגרת "הברזות שישי של ההורים", הרגשתי לרגעים כאילו מישהו במסעדה אימץ את הגישה הזו והחליט שבשביל שנוכל להנות צריך לעשות לנו חיים ממש קשים.
זה התחיל בכך שאיבדו את ההזמנה שלנו, פעם ראשונה שזה קורה לנו. כיוון שהפעם החלטתי להפתיע את האישה, אני הוא זה שעשה את ההזמנה, ולכן כל העינים היו נשואות אליי. הרגשתי כמו עד מפתח במשפט נגד המאפיה ברגע המכריע שיקבע האם התחת של הנאשם ייצלה על הפלנצ'ה של הכסא החשמלי.
למזלנו התבשרנו שבכל מקרה מתפנה שולחן בעוד כעשר דקות, וכך נמנע הצורך לעמת אותם עם ההודעה שהשארתי להם בזמנו בתא הקולי. "בינתיים שבו לכם על הבר, ונפנק אתכם".
הברמן המפנק התבושש להגיע, כך שהיה לנו די זמן להתרשם מהחלל עטור הקשתות הגבוהות. אם היו רוצים יכלו בשקט לדחוף עוד כמה שולחנות ויפה שבחרו לא לצופף מדי. גם האקוסטיקה מעולה. את המוזיקה הנעימה אפשר היה לשמוע היטב בלי שהיא תפריע לשיחה. מניסיון גם על הבר וגם ליד שולחן ההמלצה כאן היא חד משמעית: שולחן. בישיבה על השולחנות אפשר לספוג הרבה יותר טוב את היופי והאוירה של המקום.
כשכבר הגיע הפינוק (יין לבן מבעבע) ניצלנו את המומנטום כדי לבחור יין. הכוס הראשונה לטעימה (ברברה, אם אני לא טועה) הציעה יין שאמנם לא היה חומצי אבל שלט בו טעם וניל קצת שטוח. עוד לפני שהברמן הספיק לחזור עם האופציה השניה הגיעה המלצרית להודיע שהשולחן מוכן ושהטעימה השניה כבר תגיע לשולחן.
שמעתי פעם על מישהו שעף מבהד"1 אחרי שהוא ניווט בצורה מעולה ליעד, אבל רק אחרי שהגיע לשם הוא נזכר שהיתה גם קבוצה שהוא היה אמור להוביל לשם ושהוא "איבד" בדרך. עם המלצרית זה היה בול אותו דבר, וכך מצאנו את עצמנו מול שני שולחנות פנויים אבל בלי מלצרית שתגיד איזה.
רגע לפני האן-דן-דינו נתקל בנו מלצר נוסף שהלך לחפש את המלצרית וסוף סוף יכלנו לשבת, רק שהיין נשכח בינתים, והמלצרית שוב איננה. לקפוץ לברמן? לחכות למלצרית? עשינו גם וגם, והגיעה הכוס השניה. עדין לא מושלם, אבל הבנו שזו תהיה בחירה בין שני אלה אז בחרנו בשניה.
"בחרנו" זה בעיקר ביננו לבין עצמנו, כי המלצרית שוב התפוגגה, וכשהיא כבר חזרה היו איתה גם הלחם וגם המנה הראשונה. כבר כתבתי כמה פעמים את דעתי על רשלנות מהסוג הזה. הרי את יודעת שלא סיימנו עדין לבחור את יין, אז למה לא ליידע את המטבח שלא יתחיל עם המנות? הלחם אמור להיות השעשוע שלפני. מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? להניח למנה להתקרר בצד רק כדי לשמור על הסדר? למה זה כל כך קשה להגיש קודם יין, אחרי זה לחם ורק אחרי זה את האוכל?
אם הזכרתי אוכל, זה הזמן להציג את הדיזסטר העיקרי של הערב: התפריט. על הבר היה לנו זמן לעבור על התפריט הלא גדול. אם אני מוריד מנות העונות להגדרה של "סלט", שזה תחום שממש לא מעניין אותי, ומנה על בסיס אספרגוס, שאני לא אוהב, לא נשארות יותר מדי אופציות. מבין שתי מנות הכיסונים בחרנו בזו עם התירס והמסקרפונה. על הלזניה, שקראנו שסולה ממש המציאה מחדש, אי אפשר לפסוח. כמנת בשר נדלקנו על בטן החזיר שפגשנו במזללה וסקרן אותנו לנסות שוב.
עם הגיענו לשולחן המלצרית הכריזה שיש בעיה עם הלזניה. זה לא שאין, אבל כרגע אין, ולא בטוח מתי יהיה אז עדיף שלא נבנה עליה. are you kidding me? אנשים קנו כרטיס מאיטליה כדי לראות מה מסעדה קטנה ביפו מעוללת ללזניה שלהם ודווקא את ספינת הדגל הזו אין היום? אבל אם אין, אז אין, ואם אין לזניה אז נלך על פסטה אחרת עם בשר: טליאטלה ראגו. זהו. עכשיו אנחנו מסודרים.
או שלא? הנה שוב באה המלצרית: "רגע, אני כמעט שכחתי!" הורים שנחשפים, כמונו, לאינסוף שידורים של "המועדון של מיקי" מכירים אולי את ההמשך: "כדי לגרום למועדון להופיע יש לומר את מילות הקסם". אבל למלצרית לא היו שום מילות קסם אלא להיפך: גם את הבטן חזיר אין לנו בשלב הזה. "באנו מוקדם מדי שחצי מהמנות לא מוכנות עדין?" שאלתי ביאוש, (למען הסר ספק השעה היתה כבר 21:30). "לא, היתה לנו איזה בעיה במטבח (בפרשנות שלי: מישהו הבריז) ויכול להיות שבהמשך יהיה, אבל כרגע - אין".
אני חייב להגיד שבשלב הזה כבר התחלתי להריץ בראש על איזה עוד מסעדות ביפו כתבו לאחרונה. גם ככה התפריט לא יותר מדי ארוך, ושתים מתוך שלוש מנות שרצינו אין? כמה מבאסים אתם יכולים להיות? אני חושב שזה היה אחד המבחנים היותר קשים לעד כמה אנחנו באים מתוך כוונה להנות ולא משנה כמה גלגלים דוחפים לנו מקלות. מבחן קשה במיוחד, אבל החלטנו בכל זאת להתחיל עם שתי מנות, ולבדוק שוב אחרי כן.
זה היה השלב שהגיעה מנת הלחם יחד עם המנה הראשונה, ומכאן בעצם התחילה הארוחה. אז מי שבחר על לדלג על הרקע - here we go.
קאפאלטי די פאנקויה - כיסוני פסטה ממולאים בתירס מתוק, מסקרפונה, עירית ופרמז'ן (44). היה מי שכתב על המנה הזו שהיא כמו ממתק - ובצדק. הבצק של הכיסונים היה דק כמו נייר, ועם זאת מורגש היטב. המילוי היה קונצרט בין טעמי המתוק והמלוח. מצד אחד עושר של טעמים. מצד שני - קונצרט עדין, של שופן, לא איזה משהו עצבני. מנה שהציגה איזון מושלם של כל חלקיה, מסוג המנות שמאד עצוב לסיים.
אחרי הכיסונים חזרנו להתייחס ללחם. לחם לבן די פשוט, אבל עושה את העבודה היטב יחד עם חמאה רכה מאד. יכל להיות פתיחה מצויינת לארוחה אם רק היה מוגש לפתיחה.
גם המנה הנוספת סבלה מתיזמון לא נכון, והגיעה שניות ספורות אחרי שסיימנו עם הלחם. היה זה הטאליאטלה ראגו, רצועות פסטה עם שילוב של ראגו בקר, עגל ולבן. האישה חששה ממנה שתהיה בנאלית מדי אבל איפה בנאלית ואיפה סולה. טעמי הבשר קרנו מתוך העלים של הפסטה. טעם עמוק ומנחם, ממש עושה כיף בפה. זה בדיוק מה שאני אוהב: כשמנה נושאת איתה עושר הרמוני של טעמים ולא סתם איזה טעם חד גוני.
אחרי המרתון הראשוני לקחנו הפסקה, שאחריה ביררנו שוב על המנות החסרות. איפה... כשלא הולך אז לא הולך. התפשרנו על מנת הכיסונים השניה קסונזיי, רביולי במילוי סלק, חמאה פרג ופרמז'ן (44). אפרופו פרמז'ן, לא נוהגים שם לשים על השולחן פרמז'ן ל"תדלוק" וקצת חבל. זה חלק מהכיף להוסיף קצת פרמז'ן לכל דבר. גם הרביולי הזה היה מוצלח. התוספת של הפרג היתה מפתיעה ומשובבת, אבל בציון הכללי הוא "עשה" לי פחות מאשר הכיסונים עם התירס אולי בגלל שהפרג, עד כמה שהיה נחמד למרקם, קצת "מיסך" את הטעם הכללי של המנה.
להמשך התלבטנו אם ללכת על הפולנטה המטוגנת או להמשיך לקינוח. בסוף הלכנו על קינוח - big mistake. אני יודע שיש לא מעט בפורום שמבחינתם לא שוקולד = לא קינוח, אבל דוקא אנחנו מעדיפים קינוחים יותר קלילים ועוגת השוקולד נשמעה כבדה מאד. בחרנו בקינוח השני שיש להם טרייפל אנגלי שכבות של קרם פטיסייר, עוגת ספוג, מסקרפונה ותותים. המלצרית מנתה אולי עוד שכבות אבל אלו לא הורגשו.
כבר מעצם המילה "אנגלי" הייתי צריך לדעת שמהקינוח הזה צריך להמנע. היו שכתבו עליו "מתיקות עדינה". איזה מתיקות ואיזה עדינה. אחד הקינוחים הכי חסרי טעם (חסר במובן של אין, לא קיים) שפגשנו. אני הפסקתי אחרי כפית וחצי. האישה אחרי שנים. למלצרית הסברנו שזה חסר טעם ושנוותר על זה, ולזכותם ייאמר שאכן לא חייבו על זה אפילו שהיא הסבירה ארוכות למה ככה זה אמור להיות. יכול להיות שבדרך כלל זה כן קצת יותר מתוק. הפעם היה לזה טעם של אוויר עם תותים ואני רשמתי עוד ניצחון לגישה שלי שאומרת: כשיש אוכל טוב - למה לקלקל עם קינוחים?!
שילמנו את החשבון וחזרנו הביתה רק כד לגלות שעמית אהרונסון, שהגיע אולי דקה לפנינו אבל היתה לו גם עשרים דקות סבלנות יותר מאיתנו (וגם בית נטול בייביסיטר שצריך לשחרר) העלה לפייסבוק שלו תמונה של הלזניה. מן הסתם הוא קיבל אותה בשניה שהיא יצאה מהתנור ועל פי מנות הפסטה האחרות אני אפילו מסוגל לדמיין אותה: עלי פסטה רכים כמו חמאה וביניהם בשר שור עמוס בטעמים. יאממי.
על השירות וההתנהלות כבר כתבתי לא מעט. הייתי מוסיף גם שלטעמי המלצרית ששירתה אותנו היתה ברמה שלא מחמיאה למקום כל כך מיוחד ושבנוסף לכל הפיקשושים גם לא היתה פעם אחת שהיא חזרה לשאול אם המנות לטעמנו (למעט הקינוח שהיה ברור שהוא לא).
אז מה נאמר ואיך נסכם?
יש בפורום כמה שדוגלים בגישה מאד מחמירה כלפי מסעדות, כמו מיתר שאני מאד מעריך את כתיבתו וטעמו ושדוגל בגישה של "אין דבר כזה ערב לא טוב". אני חושב שהארוחה בסולה היתה אולי ה-דוגמה לכך שגם בערב לא טוב עדיף לפעמים לתת צ'אנס ולא לוותר. אוי לנו אם היינו מפספסים את אחת מתצוגות התכלית היותר טובות של האוכל האיטלקי בעיר בגלל ערב שאני מקווה שהוא לא אופייני לשם.
לחזור אין בכלל ספק שנחזור, ולו רק כדי להשלים חוסרים. בפעם הבאה זה יהיה מן הסתם שידור חוזר של הכיסונים עם התירס פלוס הפולנטה המטוגנת. הלזניה ובטן החזיר. אני מקווה שבפעם הבאה זה לא יהיה כרוך במעבר במסלול המכשולים שהיינו צריכים לעבור
