ענף הריצה העממי יצא מכל פרופורציות
באמת, יצאנו מדעתינו . אני רואה בכל מירוץ אנשים שמנסים "לסחוב" את חבריהם קדימה ברגעים הקשים כאילו זו הייתה יחידת מארינס או משהו כזה, ובכלל בכל ההתיחסויות גם פה בפורום לפני, בלחץ, בהיבטים התחרותיים. ומה לעשות - ל 99.999% מאיתנו האתגר האמיתי בריצה צריך להיות לסיים אותה עם חיוך ובמצב גופני מספיק טוב שיאפשר את הריצה הבאה כמה ימים אחרי. ההמשכיות הזו הרבה יותר חשובה מסיום הריצה, ולצערי נדמה שמעבר להליכה או אפילו עצירה עם הופעת קמצוץ של תחושה רעה, נתפשים כמשהו מביש, לא נעים, וזה פשוט אידיוטי נורא. יום עצוב מאוד..