אוי,אלוהים...
ההודעה הזאת אמורה להיות תגובה למשהו שכתבה בדויה היום..קטע של דוניה רוזן. אבל החלטתי לכתוב את זה כהודעה נפרדת,כי אני בטח אגיע לנושאים שראוי שיהיו בהודעה נפרדת.. לא כתבתי עדיין על מה שחוויתי בפולין..על מה שלמדתי משם,הלקחים שהפקתי משם..ועכשיו אני הולכת לכתוב את זה.כן,זה כמובן בהשפעת יום השואה... עם הקטע שבדויה כתבה סיימנו היום את הטקס שעשינו בקן.ישר אחריו התקוה. לא בכיתי אפילו פעם אחת בפולין.לא באושוויץ,לא במיידנק,לא בטרבלינקה,ולא בקבר אחים ביער לופוחובה.. היום בטקס בכיתי.. כשהקריאו את הקטע הזה..ומיד אחריו התקווה...אם לא הייתי מהמקריאים,אלא סתם יושבת בקהל,אני בטוחה שהדמעות היו פורצות..אני עוד עצרתי אותם... ובהמשך כל הערב אני פשוט דמעתי כל הזמן..לא שחררתי את זה,וחבל.. אני לא יודעת למה לא בכיתי בפולין.אולי לא עיכלתי.אולי אני בנאדם פחות רגיש...אני פשוט לא הצלחתי להרגיש את הכאב.אני רואה ערמות של נעליים ושערות,ואני לא מרגישה את העצבות.כן,הגרון חנוק,וכן,אני מזועזעת,ויש תחושת בחילה,אבל לא יכולתי להרגיש את הכאב של שישה מליון יהודים שנרצחו.הרגשתי שיכאב לי יותר כשחבר שלי יפרד ממני או משהו כזה... לא שהחוויה לא הייתה קשה,היא הייתה,ומאוד,אבל מבחינה רגשית,לא הצלחתי להתחבר. והיום,כשאני כאן,כן הצלחתי...אני חושבת.. שם,הכל היה מוחשי.עכשיו זה כבר לא מול העיניים שלי.עכשיו אני בארץ שלי.בארץ שלנו.ואין דבר שיותר יקר לי.. מיום ליום אני מבינה כמה שאני ציונית,אפילו שיש לנו כזו מדינה רקובה. כמעט התפוצצתי היום כששרנו את התקווה..כל כך הרבה רגשות,ואלוהים,כמה גאווה... אני אחזור לקטע שבדויה הביאה.אני מאוד מתחברת אליו.אחד הקטעים שהכי מרגשים אותי.למה?כי בקטע הקצר הזה,יש את כל מה שלקחתי איתי מהמסע.לא יצאתי עם האשמות,ורגשות שנאה.אני לא אגיע אליה,אל השנאה.הדבר הכי חשוב שחזרתי איתו,זה שתמיד,במיוחד אחרי כל הזוועה הזאת,אנחנו חייבים להיות בני אדם כמה שיותר טובים.במיוחד אחרי השנאה הזאת,אסור לנו להיות שונאים.אנחנו חייבים לנסות,ולהשתדל,ולהיות בני אדם טובים.וזה מה שנשאיר מאחורינו.זה מה שאני רוצה להשאיר אחרי.זה מה שאני רוצה להיות.בנאדם טוב.לא יותר ולא פחות. ובגלל זה אני כל כך מתרגשת מהקטע הזה... ובגלל זה אני חושבת שכל בנאדם חייב להיות שם.כל בנאדם חייב לקבל את המסר הזה.למה ששנאה מסוגלת לגרום... אני לא הצלחתי להבין איך ישנה כל כך הרבה שנאה,ואיך כל זה קרה.לא מבינה איך יש כל כך הרבה רשע,ולמה הוא גורם. אבל מה שאני כן יודעת,זה למה טוב לב יכול לגרום. וזה הכי חשוב.ואת זה אסור לשכוח,ומזה אסור להתעלם. לא יודעת איך לסיים... שני
ההודעה הזאת אמורה להיות תגובה למשהו שכתבה בדויה היום..קטע של דוניה רוזן. אבל החלטתי לכתוב את זה כהודעה נפרדת,כי אני בטח אגיע לנושאים שראוי שיהיו בהודעה נפרדת.. לא כתבתי עדיין על מה שחוויתי בפולין..על מה שלמדתי משם,הלקחים שהפקתי משם..ועכשיו אני הולכת לכתוב את זה.כן,זה כמובן בהשפעת יום השואה... עם הקטע שבדויה כתבה סיימנו היום את הטקס שעשינו בקן.ישר אחריו התקוה. לא בכיתי אפילו פעם אחת בפולין.לא באושוויץ,לא במיידנק,לא בטרבלינקה,ולא בקבר אחים ביער לופוחובה.. היום בטקס בכיתי.. כשהקריאו את הקטע הזה..ומיד אחריו התקווה...אם לא הייתי מהמקריאים,אלא סתם יושבת בקהל,אני בטוחה שהדמעות היו פורצות..אני עוד עצרתי אותם... ובהמשך כל הערב אני פשוט דמעתי כל הזמן..לא שחררתי את זה,וחבל.. אני לא יודעת למה לא בכיתי בפולין.אולי לא עיכלתי.אולי אני בנאדם פחות רגיש...אני פשוט לא הצלחתי להרגיש את הכאב.אני רואה ערמות של נעליים ושערות,ואני לא מרגישה את העצבות.כן,הגרון חנוק,וכן,אני מזועזעת,ויש תחושת בחילה,אבל לא יכולתי להרגיש את הכאב של שישה מליון יהודים שנרצחו.הרגשתי שיכאב לי יותר כשחבר שלי יפרד ממני או משהו כזה... לא שהחוויה לא הייתה קשה,היא הייתה,ומאוד,אבל מבחינה רגשית,לא הצלחתי להתחבר. והיום,כשאני כאן,כן הצלחתי...אני חושבת.. שם,הכל היה מוחשי.עכשיו זה כבר לא מול העיניים שלי.עכשיו אני בארץ שלי.בארץ שלנו.ואין דבר שיותר יקר לי.. מיום ליום אני מבינה כמה שאני ציונית,אפילו שיש לנו כזו מדינה רקובה. כמעט התפוצצתי היום כששרנו את התקווה..כל כך הרבה רגשות,ואלוהים,כמה גאווה... אני אחזור לקטע שבדויה הביאה.אני מאוד מתחברת אליו.אחד הקטעים שהכי מרגשים אותי.למה?כי בקטע הקצר הזה,יש את כל מה שלקחתי איתי מהמסע.לא יצאתי עם האשמות,ורגשות שנאה.אני לא אגיע אליה,אל השנאה.הדבר הכי חשוב שחזרתי איתו,זה שתמיד,במיוחד אחרי כל הזוועה הזאת,אנחנו חייבים להיות בני אדם כמה שיותר טובים.במיוחד אחרי השנאה הזאת,אסור לנו להיות שונאים.אנחנו חייבים לנסות,ולהשתדל,ולהיות בני אדם טובים.וזה מה שנשאיר מאחורינו.זה מה שאני רוצה להשאיר אחרי.זה מה שאני רוצה להיות.בנאדם טוב.לא יותר ולא פחות. ובגלל זה אני כל כך מתרגשת מהקטע הזה... ובגלל זה אני חושבת שכל בנאדם חייב להיות שם.כל בנאדם חייב לקבל את המסר הזה.למה ששנאה מסוגלת לגרום... אני לא הצלחתי להבין איך ישנה כל כך הרבה שנאה,ואיך כל זה קרה.לא מבינה איך יש כל כך הרבה רשע,ולמה הוא גורם. אבל מה שאני כן יודעת,זה למה טוב לב יכול לגרום. וזה הכי חשוב.ואת זה אסור לשכוח,ומזה אסור להתעלם. לא יודעת איך לסיים... שני