אהלן

[דער_רוסישער]

אהלן

ב28 לחֹדש הולך להיות ב"תמול שלשֹם" ערב במה ליוצרים צעירים. כנראה אקריא. מי שבא לו שיבֹא.

 

[אוֹחַ]

אמרתי קרע הכסות... שבוי ללוח מודעות

זה שלך? אתה תקרא את זה? בין אם כן ובין אם לא, זה ע-נ-ק

אהבתי את סך-כל השורות וגם כל שורה בסך. נ.ב. חסר לך/לי שתגיד שזה לא שלך...

 

[דער_רוסישער]

אחינו, צר לי לבעסך,

אבל זה של פֶּן. רגע שפוי / אלכסנדר פן פטור מבדל פרוטה, פותר אתגר וסוד אמרתי לי: פרוצה העכסנית הזאת. כי ראיתיה גב בזִלּופי ריחו פורסת כעוגה למלכחי הרחוב. פניה לא נראו. עומדים או משוטטים על עכוזה רעו עדרי המּבטים. אמרתי: קרע הכסות וגו'. אני אקרא דברים טובים אחרים, הפעם שלי. אתה בא <...> אוֹלֹא?

 

[אוֹחַ]

בִאסתני באוֹס ../images/Emo10.gif

בכ"א, תודה - לא הכרתי את השיר, ואתה יודע, מגלגלים זכות ע"י זכאי.

תקריא גם תרגומים שלך?

 

[אוֹחַ]

אפרופו פֶּן - קטע שמצחיק אותי:

הסתכלות ב'קנקן' ב-39 נהגנו לשבת ליד שולחן על המדרכה של קפה 'שְׂלַיְמֶר כיכר-דיזינגוף, מקום שפקדוהו עם ערב קשישים יושב-שֹׁפִי שאנני-עולם ואניני-עיר; או שישבנו ב'קנקן' ששימש אז כמין חליף בוהמי, חצי-רישמי, ל'כסית', והכל – כמהלך צעדיים ועוד צעד מאחד למשנהו. נתן היה יורד מדירתו בסמוך (בן-עמי 7), ומשראה את א.ד. שפיר, את מנשה לוין ואותי מסבים כבר וממתיקים שיח, היה שואל: "נו, ואיפה הורוביץ?", וכשהיה הורוביץ מגיע סיכם ואמר: "...זהו, עכשיו יש לי כאן כל אנשי כנסת-הגדולה, אם בלשון, אם בניגון, אם בזיקת-הנשמה. אפשר להתחיל. כל האחרים שיבואו הם בבחינת 'וְהַגֵּר הַגָּר בְתוֹכָם'"... והיה מסיים בקריצת-עין ובהיגוי מלעיילי: "וְהֵמֵּיבִין יוֹבִין..." כשנצטרפו אחר-כך נוספים אחרים מבין רעינו והחלה-השתיה כדת, היה נתן אומר: "עכשיו שעלה הירח, נַעְתִּיק מִפֹּה הָהָרָה – ל'קנקן'". והעתקנו אוהלינו כמי שחוצים נהר. פעמים כשנתלהט ליבו ביי"ש, היה מתעקש לקרוא באוזנינו משהו מעניני דיומא שבעיתון, או שיר, או מאמר, והיו הכל מתהסים, והיו מתגודדים אז סביבינו כל קליטי 'קנקן' וכל קליטי 'שלימר' וכורים אוזן לקריאתו, לבד מכמה 'חנוטי קפה' אדישים ואלכסנדר פן בראשם – (שלא נראתה לו הילולת החדגדיא החסידית הזו סביב איש אחד' אף כי העריץ את נתן במיסתרים) – והוסיף לשחק-שח ב'שלימר' וללוות את משחקו בניגון חדגוני ובשריקה יחפנית מסוף הכיכר ועד סופה. נתן שהיה רגיש כחוט-השערה, בלם את קריאתו. כאן נתפרץ פתאום מנשה לוין קטן-הקומה ממקומו, ובנשאו את אגרופו כגודל-האגוז מעל ראשו, חש לעבר 'שלימר', ניצב לפני פֶּן כולו סוער ונזעם, והפגיע בו קול חד ודקדק, מלוא אורך תקוות-חוט-האני שלו: "שקט כאן, לכל הרוחות! איפה הדרך-ארץ, איפה? אֲסִיָאתִים!..." דריכות רבה הוצתה באוויר ובערה דומם אין הגה. פֶּן הסב פניו לאיטו מלוח-השחמט, עמד מלוא קומתו אל מול מנשה ומסמר לו ישר בפרצופו מלמעלה למטה: "דרך-ארץ? יוֹפּ טְוָאיוּ דוּשָאיָה מַאט! הֲבִינוֹתָ? הנה דרך ארץ! זה לא בצרפתית זו אֲסִיָאתִית!" וירק טפו גדול. לרגע דומה היה עלינו שתבניתו השברירית של מנשה עומדת לקרוס תחת בנייו גופו האתלטי של פֶּן. ואז – כמו מאיזו מציאות דרמטית הזרה לכל חוקי התאטרון – החל מנשה לוין צוחק. כן, צוחק... כמו מאין ברירה אחרת. כמו סתם כך, בהגיון פנימי משל עצמו. כח מאגי היה בצליל צחוקו. כמראה הקשת בענן. כמו עצמת המים בסלע. כל החומות נתבקעו בפתאום. כל המגדלים נתמוטטו עד לעפר. כובד-הראש וסתר-הפנים נעלמו כלא היו. איש לא יכול היה שלא לצחוק עימו. פֶּן ומרעיו נטשו את שולחנם ב'שלימר' ובחיוך רחב חצו את הנהר לעבר 'קנקן', שם טפח נתן ידו על שכמו של פֶּן וקרא קול גדול: "אתה רואה, מנשה, סוף-סוף תַּמוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַרְדֵּן".

 

[דער_רוסישער]

../images/Emo6.gif

של מי הזיכריינעס האלה?

 

[אוֹחַ]

בדיוק אותך חיפשתי:

מה-זה 'דושאיה'? הזיכריינעס האלו הן של יעקב אורלנד (כבר ציטטתי דבר או שניים מזה הספר).

 

[דער_רוסישער]

אין לי שמץ.

לא יודע עִוּוּת של מה זה. "דּוּשָׁה" במלרע זה נשמה.

 

[nutmeg]

שיהיה בהצלחה!!

 

[shellyland]

תקריא שם משיריך

משך כל היום, או שיש גם שעה לאירוע המרגש? שמתם

לכך ש"תמול שלשום" הפך להיות אתר הבית של משוררי הפורום?

 

[דער_רוסישער]

שש וחצי, אם אני לא טועה.

אבל לך תדע, אולי לא תהיינה בשבילי עשר דקות פנויות וסופמעשה לא אקריא. מה שכן- יהיה שם ערב במה לוצרים צעירים

.

 

[דער_רוסישער]

י

 

[ד שם בדוי]

פ

 

[דער_רוסישער]

?

 

[ד שם בדוי]

אם היינו מוסיפים

עוד י ועוד פ ל"לוצרים" מה היינו מקבלים?

 

[דער_רוסישער]

אוי, תודה, תודה.

גם אתה ממש חמוד ומתֹק. תבֹא כל יום.

 

[ד שם בדוי]

ואיך היה היום בתמול שלשום?

לא כל יום. ברם, אגיח לפה מִדֵי... אם הייתי מיושבי עיה"ק הייתי מגיעה