אפרופו פֶּן - קטע שמצחיק אותי:
הסתכלות ב'קנקן' ב-39 נהגנו לשבת ליד שולחן על המדרכה של קפה 'שְׂלַיְמֶר כיכר-דיזינגוף, מקום שפקדוהו עם ערב קשישים יושב-שֹׁפִי שאנני-עולם ואניני-עיר; או שישבנו ב'קנקן' ששימש אז כמין חליף בוהמי, חצי-רישמי, ל'כסית', והכל – כמהלך צעדיים ועוד צעד מאחד למשנהו. נתן היה יורד מדירתו בסמוך (בן-עמי 7), ומשראה את א.ד. שפיר, את מנשה לוין ואותי מסבים כבר וממתיקים שיח, היה שואל: "נו, ואיפה הורוביץ?", וכשהיה הורוביץ מגיע סיכם ואמר: "...זהו, עכשיו יש לי כאן כל אנשי כנסת-הגדולה, אם בלשון, אם בניגון, אם בזיקת-הנשמה. אפשר להתחיל. כל האחרים שיבואו הם בבחינת 'וְהַגֵּר הַגָּר בְתוֹכָם'"... והיה מסיים בקריצת-עין ובהיגוי מלעיילי: "וְהֵמֵּיבִין יוֹבִין..." כשנצטרפו אחר-כך נוספים אחרים מבין רעינו והחלה-השתיה כדת, היה נתן אומר: "עכשיו שעלה הירח, נַעְתִּיק מִפֹּה הָהָרָה – ל'קנקן'". והעתקנו אוהלינו כמי שחוצים נהר. פעמים כשנתלהט ליבו ביי"ש, היה מתעקש לקרוא באוזנינו משהו מעניני דיומא שבעיתון, או שיר, או מאמר, והיו הכל מתהסים, והיו מתגודדים אז סביבינו כל קליטי 'קנקן' וכל קליטי 'שלימר' וכורים אוזן לקריאתו, לבד מכמה 'חנוטי קפה' אדישים ואלכסנדר פן בראשם – (שלא נראתה לו הילולת החדגדיא החסידית הזו סביב איש אחד' אף כי העריץ את נתן במיסתרים) – והוסיף לשחק-שח ב'שלימר' וללוות את משחקו בניגון חדגוני ובשריקה יחפנית מסוף הכיכר ועד סופה. נתן שהיה רגיש כחוט-השערה, בלם את קריאתו. כאן נתפרץ פתאום מנשה לוין קטן-הקומה ממקומו, ובנשאו את אגרופו כגודל-האגוז מעל ראשו, חש לעבר 'שלימר', ניצב לפני פֶּן כולו סוער ונזעם, והפגיע בו קול חד ודקדק, מלוא אורך תקוות-חוט-האני שלו: "שקט כאן, לכל הרוחות! איפה הדרך-ארץ, איפה? אֲסִיָאתִים!..." דריכות רבה הוצתה באוויר ובערה דומם אין הגה. פֶּן הסב פניו לאיטו מלוח-השחמט, עמד מלוא קומתו אל מול מנשה ומסמר לו ישר בפרצופו מלמעלה למטה: "דרך-ארץ? יוֹפּ טְוָאיוּ דוּשָאיָה מַאט! הֲבִינוֹתָ? הנה דרך ארץ! זה לא בצרפתית זו אֲסִיָאתִית!" וירק טפו גדול. לרגע דומה היה עלינו שתבניתו השברירית של מנשה עומדת לקרוס תחת בנייו גופו האתלטי של פֶּן. ואז – כמו מאיזו מציאות דרמטית הזרה לכל חוקי התאטרון – החל מנשה לוין צוחק. כן, צוחק... כמו מאין ברירה אחרת. כמו סתם כך, בהגיון פנימי משל עצמו. כח מאגי היה בצליל צחוקו. כמראה הקשת בענן. כמו עצמת המים בסלע. כל החומות נתבקעו בפתאום. כל המגדלים נתמוטטו עד לעפר. כובד-הראש וסתר-הפנים נעלמו כלא היו. איש לא יכול היה שלא לצחוק עימו. פֶּן ומרעיו נטשו את שולחנם ב'שלימר' ובחיוך רחב חצו את הנהר לעבר 'קנקן', שם טפח נתן ידו על שכמו של פֶּן וקרא קול גדול: "אתה רואה, מנשה, סוף-סוף תַּמוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַרְדֵּן".