אהלן לכולם!
צ´מעו, אני מה-זה משועממת כרגע, אז החלטתי לנסות לכתוב משהו- מקווה שיצא נורמלי. אפילו אחרי שהרוח פסק לנשוב, הוסיפו העלים היבשים להסתחרר על המדרכות. זה היה סוף הסתיו, והאויר היה גדוש בניחוח כפור קרוב וברשרושי העלווה על העצים. היא רצתה למות. למות, ולא לראות שוב את העיניים של כולם ננעצות בה. להיעלם ושאיש לא יוכל עוד לומר לה במבטו רחמים וסליחה. היא ידעה שהם מאשימים אותה. גם אם איש מהם לא אמר זאת, ולא יאמר לעולם- זה היה הדבר שכולם חשבו. אפילו אבא שלה. היא ידעה שהיא לא אשמה. היא ידעה שהיא לא הייתה זו ששלחה את אחותה לבדה. הרי תמיד אמרו לה- תני לה ללכת לבד- היא כבר ילדה גדולה. איך היא תהיה עצמאית אי פעם אם תלווי אותה לכל מקום שהיא הולכת? אז היא נתנה לה ללכת לבד. ואחותה הקטנה, היפה, עם שערה השחור הגולש והחיוך השובב- הלכה לבד. גם הנהג לא היה אשם. כשהיא רצה צוחקת לכביש אחרי הפרפר הלבן. אבל היא האשימה אותו. האשימה אותו למרות שידעה שאינו אשם. כי הוא לקח אותה ממנה- את הילדה היפיפיה הזו שאהבה כל כך. לכן הבינה גם עד כמה כולם שונאים אותה עכשיו. והיא רצתה למות- שלא יראו אותה יותר. שלא יכאב להם בגללה. הרוח התחדשה ועירבלה את העלים בסיחרור מהיר סביבה. הכל היה שקט מסביב, ורק שריקה בודדת של ציפור המחפשת מקום חם יותר נשמעה מפעם לפעם. כשהדמעות על לחייה נעשו חמות יותר, רבות יותר, החל לרדת גשם, ונדמה היה לה שהוא שוטף איתו את הכאב. טוב- סליחה על הדיכאוניות- זה מה שיצא. שיהיה לכם יום נפלא! נ.ב.- יש לי חתימה חדשה!
צ´מעו, אני מה-זה משועממת כרגע, אז החלטתי לנסות לכתוב משהו- מקווה שיצא נורמלי. אפילו אחרי שהרוח פסק לנשוב, הוסיפו העלים היבשים להסתחרר על המדרכות. זה היה סוף הסתיו, והאויר היה גדוש בניחוח כפור קרוב וברשרושי העלווה על העצים. היא רצתה למות. למות, ולא לראות שוב את העיניים של כולם ננעצות בה. להיעלם ושאיש לא יוכל עוד לומר לה במבטו רחמים וסליחה. היא ידעה שהם מאשימים אותה. גם אם איש מהם לא אמר זאת, ולא יאמר לעולם- זה היה הדבר שכולם חשבו. אפילו אבא שלה. היא ידעה שהיא לא אשמה. היא ידעה שהיא לא הייתה זו ששלחה את אחותה לבדה. הרי תמיד אמרו לה- תני לה ללכת לבד- היא כבר ילדה גדולה. איך היא תהיה עצמאית אי פעם אם תלווי אותה לכל מקום שהיא הולכת? אז היא נתנה לה ללכת לבד. ואחותה הקטנה, היפה, עם שערה השחור הגולש והחיוך השובב- הלכה לבד. גם הנהג לא היה אשם. כשהיא רצה צוחקת לכביש אחרי הפרפר הלבן. אבל היא האשימה אותו. האשימה אותו למרות שידעה שאינו אשם. כי הוא לקח אותה ממנה- את הילדה היפיפיה הזו שאהבה כל כך. לכן הבינה גם עד כמה כולם שונאים אותה עכשיו. והיא רצתה למות- שלא יראו אותה יותר. שלא יכאב להם בגללה. הרוח התחדשה ועירבלה את העלים בסיחרור מהיר סביבה. הכל היה שקט מסביב, ורק שריקה בודדת של ציפור המחפשת מקום חם יותר נשמעה מפעם לפעם. כשהדמעות על לחייה נעשו חמות יותר, רבות יותר, החל לרדת גשם, ונדמה היה לה שהוא שוטף איתו את הכאב. טוב- סליחה על הדיכאוניות- זה מה שיצא. שיהיה לכם יום נפלא! נ.ב.- יש לי חתימה חדשה!