יש רמות שונות של הנאה והבנה
שיר רוק במבנה הקלאסי שלו לפחות מורכב מני חלקים בילתי נפרדים: מילים ולחן, לנתק אותם אחד מהשני יהיה כמו להפריד בין התמונות בסרט לבין המילים שאומרים השחקנים. היה לי פעם חתול שמאוד אהב לראות טלוויזיה, אני מניח הוא נהנה מהתנועה על המסך (למרות שכל ניסיונותי לתחקר אודות העניין כשלו אגב) אב אם אצא ממהנחה שהחתול לא מבין עברית או אנגלית, קשה לי להגיד שהוא אמת ראה סרטים בטלוויזיה. כשאדם רואה סרט, הוא יכול להנות מהתמונות על המסך מהצבעים המרצדים למולו, הוא יכול גם להעניין בסיפור המסופר בסרט והוא יכול אפילו (שומו שמיים) להעמיק ולחקור את המשמעויות השונות של הסרט, הרמה האחרונה רק היא יכולה להחשב להבנה אמיתית של היצרה. אותו דבר תקף, כך נדמה לי כשמדובר בשירים, במיוחד כאלו שנכתבו על ידי משוררים כמו לאונרד כהן או בוב דילן (או לצורך העניין פראנק זאפה), ניתן להנות מהמקצב הפנימי של השיר, ניתן להנות מאיכויות ההלחנה, ניתן להנות מהשירה כחלק מהלחן, אבל בלי הבנה (לפחות בסיסית) של המילים קשה באמת להגיד שמבינים או נהנים מהשיר באמת. לצורך העניין אגב, אין זה משנה מה הייתה כוונתו האמיתית של הכותב או אם הייתה לו כוונה בכלל, שכן, לפחות בעיני, עיקר כוחה של יצירה הוא בצדדים הלא מודעים שלה. ברור אגב שהנאה היא דבר סוביקטיבי ואם יגיד לי משהו שהוא נהנה מתקליט מסויים בגלל הרעש שעושה המחט של הפטיפון כשהוא מניח אותה על התקליט לא היה לי אלא להסכים שהוא נהנה מזה, אבל להגיד שהוא נהנה מהתקליט עצמו יהיה קשה לי. בקשר לזאפה עצמו, הוא ראה עצמו כמלחין דווקא, כזה היוצר בין ז'אנרים ובתוכם, הוא התבטא פעמים רבות שלו הדבר היה תלוי בו, הוא היה מוותר על מילים בכלל, מאחר והוא פחות או יותר היה חייב להוסיף טקסטים לשירים שלו הוא פעמים רבות הכניס טקסטים מרגיזים בכוונה, המושרים בצורה "לא נכונה" ובוודאי לא נעימה לאוזן, המדהים הוא שמתוך תפישה כל כך בעייתית הוא הצליח להוציא די הרבה שירים טובים ולבטח יצירות טאקסטואליות מעניינות, שלעיתים אינן נופלות מהיצירות המוזיקאליות המלוות אותן.