אהבה שטנית
הכל התחיל כשהלכתי עם עמרי לאכול שבוע לאחר שהכרנו, אם אפשר לקרוא לזה הכרות בכלל, בסך הכל טיילתי בין חנויות הבגדים כשפתאום הרגשתי משהו קר ודביק על החולצה, ``סליחה..`` מלמל לעברי מישהו, הסתכלתי עליו, בנסיבות אחרות הייתי חושבת שהוא די חמוד, רק שהוא שפך עליי מיץ תפוזים, הבנים האלה לא יכולים להיות קצת יותר זהירים? התכוונתי לצעוק על אותו בחור חוצפן שכל מה שיש לו להגיד לי זה ``סליחה``, רציתי להגיד לו שיתחיל להסתכל לאן הוא הולך ושמיץ תפוזים זה דבר מגעיל, במיוחד כשהוא על החולצה שלי, רציתי להסביר לו שזאת ממש לא דרך להתחיל עם בנות, ועד כמה שאני שונאת את ההערות של כל הבנים ברחוב, זה עדיף ממיץ תפוזים על החולצה, אבל במקום כל זה, כל מה שיצא לי היה ``זה בסדר.. החולצה הזאת ממילא מכוערת``. כמו תמיד, ובאמת שאני לא מסוגלת להבין, למה אני אף פעם לא מצליחה להגיד את מה שאני רוצה? אני תמיד רוצה לתקוע לכולם משפטים מפוצצים שישאירו להם פרצוף המום למשך חמש דקות לפחות, אבל כל מה שיוצא לי בסוף זה איזו שהיא הערה מנומסת, כך שלא הופתעתי מהתגובה שלי לאותו אחד ששפך לי מיץ על החולצה שאני כל כך אוהבת. ``אני באמת מצטער, אבל אם כבר התחלנו לדבר אז… נעים מאוד, אני עמרי``, הוא אמר והושיט לי את היד ללחיצה, הכי התחשק לי להביא לו סטירה, אבל כהרגלי הושטתי את היד בעדינות ולחצתי, עמרי הציע לפצות אותי, ואמר שאם אני אתן לו את מספר הטלפון שלי הוא יוכל לעשות את זה. באמת שלא התכוונתי לתת לו את המספר, שאני אתן את מספר הטלפון שלי למישהו שחוץ מזה שאני לא מכירה אותו, שפך עליי מיץ תפוזים?! אבל כמה צפוי שזה היה, נתתי לו את המספר, חייכתי והלכתי. לאחר כמה ימים עמרי התקשר, הוא שאל אם אני אוהבת אוכל סיני, כי הוא ממש אוהב. ואני? ממש לא, זה לא שאני שונאת אוכל סיני, אבל בכל פעם שיצא לי לאכול אוכל כזה, בביס הראשון חשבתי שזה ממש טעים ושווה, ואיזה מאגניב שזה מה שהזמנתי, בביס השני זה עדין היה נחמד, ואחר כך זה כבר מתחיל לעצבן, פתאום שמים לב שהטעם פשוט משעמם. כל כך משעמם שלא מבינים איך אפשר לסיים את המנה. כל נגיסה מדגישה את השעמום בטעם של האוכל הסיני, אז למה בכלל ללכת למסעדה סינית מההתחלה? כמובן שלא היה לי אומץ להגיד את זה לעמרי, הוא רוצה להזמין אותי למסעדה ואני עוד מעזה לבוא עם דרישות? אז אמרתי שאני די אוהבת סיני, ומצידי זה סבבה. נפגשנו למחרת לארוחת ערב במסעדת ``צ`ון צ`אן`` או משהו כזה, אני הזמנתי אורז, לא רציתי לשעמם את עצמי בעוד איזו מנה סינית מוזרה אז החלטתי ללכת על מה שכבר מוכר, עמרי לעומת זאת עוד לא גילה שזה האוכל הכי משעמם שיש והזמין ``עוף`` מצופה במשהו לא מזוהה בתוספת של רוטב חמוץ-מתוק. תמיד אני תוהה אם לאנשים אין רגשות אשם כשהם מזמינים ``עוף``, או ``המבורגר``, הם חושבים שזה בסדר שהם קוראים לחיות מתות בשמות יפים בשביל שיהיה להם יותר נעים לאכול? אם הם היו אנשים טובים הם היו מבקשים תרנגול מת או פרה תחונה מתה בתוך לחמניה, אף פעם לא יצא לי לראות מישהו שקורא לחיות מתות בשמן האמיתי, כנראה שאף פעם לא ראיתי מישהו טוב באמת. אז בעוד עמרי אוכל את התרנגול המת שלו, עם מבט של סיפוק לאחר הביס הראשון, ומבט של אכזבה מהביס השלישי, חשבתי לעצמי על איך שתמיד אני מוצאת את עצמי במצבים שאני לא רוצה להיות בהם, ובטח שלא הייתי מגיעה אליהם אם היה לי אומץ להגיד את מה שאני באמת חושבת, אם רק היה לי את האומץ הזה היו לי חיים הרבה יותר מהני ומספקים, אני בטוחה, אבל יש לי עדין הזדמנות, לפחות הפעם, כי באמת שאין לי מה לחפש עם העמרי הזה שיושב כאן ואוכל תרנגול מת, כך שאין לי שום דבר להפסיד אם אני פשוט אצא… ולא אחזור. וזה בדיוק מה שעשיתי, אבל כשיצאתי, במקום להגיע לרחוב שמחוץ למסעדה, מצאתי את עצמי עומדת על שטיח אדום כשאש לוהטת נמצאת בכל מקום, התחלתי להתקדם על השטיח, בלי ממש להבין מה אני עושה, עד שפגשתי בייצור דוחה ואדום עם קרניים מחודדות וקלשון שחייך ואמר לי ``כל הכבוד, שרון``. לא הבנתי מה הדבר הזה רוצה ממני, תהיתי אם יכול להיות שזה השטן, כי ברור שאני לא מאמינה בשטויות האלה, אבל הוא נראה ממש כמו בציורים של השטן, רק שהוא לא היה מצוייר… חשבתי שאניי בטח חולמת, אבל החלטתי לשתף עם אותו ייצור מכוער פעולה, ומייד שאלתי אותו ``כל הכבוד?? על מה?`` הייצור אמר שמגיע לי מזל טוב, כי סוף כל סוף בחיים שלי עשיתי משהו רע, הוא אמר שאני היחידה בכל העולם שאף פעם לא פגעה באף אחד, אף פעם עד היום. ``פגעתי? אני? מתי? במי?`` שאלתי אותו ממש בבהלה, והרגשתי כבר את הדמעות שעולות לי לעיניים, ``אל תגידי לי שאת לא יודעת…`` הוא אמר, ``בכלל לא הרגשת ששברת למישהו את הלב?`` הוא שאל, די מופתע, אבל החיוך מלא השיניים השחורות שלו גדל וכיסה לו את כל הפרצוף. הבנתי על מה הוא מדבר, כנראה ששברתי לעמרי את הלב, אבל באמת שלא התכוונתי לעשות את זה, כל מה שרציתי היה לעשות פעם אחת משהו שטוב בשבילי, רק שעכשיו כבר התחרטי על זה, והייצור האדום שכבר הספיק ליידע אותי שקוראים לו השטן והוא אחראי על כל הדברים הרעים שקורים, ואמר שכרגע הוא מנצח את המלאכים, כי אם אני לא שמה לב יש הרבה יותר רע מטוב בעולם, הסביר לי שהייתי התקווה האחרונה של המלאכים, כי הייתי היחידה שלא עשתה משהו רע מעולם, אבל עכשיו, אחרי שנטשתי את עמרי, גם אני כביכול רעה, השטן ניצח סופית. רציתי למות, דבר אחד שעשיתי והרוע ניצח? בטוח יש דרך לשנות את זה. פתאום קרה דבר מוזר, אותו שטן דוחה מחק את החיוך והתחיל להזיל דמעות כמו של ילד קטן, ``מה קרה הפעם?`` חשבתי לעצמי, והשטן הסביר לי שכנראה שטעה, ושהוא מבין שלא עשיתי את מה שעשיתי בכוונה, וזה אומר שאני לא באמת רעה. הרגשתי הקלה עצומה, רק שהייתה לי בעיה אחת, לא ידעתי איך לחזור למסעדה, או סתם לעולם האמיתי. השטן, שאולי ידע לקרוא מחשבות ואולי זה סתם היה צירוף מקרים, אמר שהוא תכף יוציא אותי מכאן, אבל לא לפני שאני אדע שהוא אוהב אותי. אוהב אותי? השטן?! איך זה יכול להיות? הרי הוא התגלמות הרוע, איך הוא מסוגל להרגיש אהבה? ממש לא הצלחתי להבין, אבל בעצם זה גם לא ממש היה לי איכפת, כי באותו רגע חזרתי ישר לרחוב שמחוץ למסעדה הסינית שבה השארתי את עמרי, נכנסתי למסעדה, התכוונתי לבקש סליחה, אבל לא ראיתי את עמרי בתוך המסעדה, התסכלתי מסביבי, לא ראיתי אף אחד בתוך המסעדה, יצאתי לרחוב, הוא היה ריק לגמרי, המכוניות בכביש עמדו ללא תזוזה, האוויר היה נקי לגמרי, התחלתי לרוץ, ניסיתי להבין לאן פתאום נעלמו כולם, רצתי במשך עשר דקות עד שהתייאשתי, פשוט לא מצאתי אף אחד, המשכתי ללכת לכיוון הים שגם הוא היה ריק מאדם, התיישבתי על החול שהיה נורא נקי פתאום, הסתכלתי לשמים והבחנתי במשהו, משהו לבן, זוהר. כשירד עד אליי ראיתי שהוא מקרין אור לבן וקצת מסנוור, הוא התיישב לידי ואמר שהוא מלאך. נו באמת, מישהו כאן בטח מנסה לעבוד עליי, מלאך, שטן, אנשים נעלמים, זה פשוט לא הגיוני. אז המלאך הלבן אמר שהוא מצטער אם אני מרגישה קצת בודדה, אבל מה שחשוב באמת זה שניצחנו את הרוע, הוא אמר שהוא שמע קודם את המחשבות שלי, והבין שאפילו אני שמתי לב שלא נתקלתי באנשים טובים, נזכרתי במחשבה שלי מלפני כמה שעות על כך שכולם מבקשים תמיד ``המבורגר`` או ``עוף``, וכנראה שהם לא אנשים טובים, על זה הוא מדבר? נו באמת, לא חשבתי על זה ברצינות… ניסיתי להסביר לו את זה, ואמרתי לו שזה שהם לא קוראים לחיות המתות בשמן האמיתי לא הופך אותם לאנשים רעים, הוא צחק והסביר לי שזאת רק דוגמה קטנה, הוא אמר שלכל אחד בעולם היו כמה וכמה חטאים, ומפני שהשטן התאהב, הרוע נעלם, ואתו כל האנשים שנחשבו עד עכשיו לרעים. ``ומה עם תינוקות?`` שאלתי אותו, ``איך למי שרק נולד יכולים להיות חטאים?`` המלאך הסביר לי שאמנם הם לא חטאו, אבל אי אפשר להשאיר אותם כאן לבד, אז לקחו אותם למעלה, לשמים, בשביל שהמלאכים יטפלו בהם שם. ``ואני? אותי כן אפשר להשאיר כאן לבד? אמנם אני לא תינוקת, אבל בטח שאני לא אוכל לחיות בעולם כזה, בלי אף אחד``, אמרתי למלאך בדאגה לא מוסתרת בכלל. שוב הוא חייך, אמר שאני לא צריכה לדאוג, כי הוא בא לכאן במיוחד בשביל לקחת אותי איתו למעלה, לשמים.
הכל התחיל כשהלכתי עם עמרי לאכול שבוע לאחר שהכרנו, אם אפשר לקרוא לזה הכרות בכלל, בסך הכל טיילתי בין חנויות הבגדים כשפתאום הרגשתי משהו קר ודביק על החולצה, ``סליחה..`` מלמל לעברי מישהו, הסתכלתי עליו, בנסיבות אחרות הייתי חושבת שהוא די חמוד, רק שהוא שפך עליי מיץ תפוזים, הבנים האלה לא יכולים להיות קצת יותר זהירים? התכוונתי לצעוק על אותו בחור חוצפן שכל מה שיש לו להגיד לי זה ``סליחה``, רציתי להגיד לו שיתחיל להסתכל לאן הוא הולך ושמיץ תפוזים זה דבר מגעיל, במיוחד כשהוא על החולצה שלי, רציתי להסביר לו שזאת ממש לא דרך להתחיל עם בנות, ועד כמה שאני שונאת את ההערות של כל הבנים ברחוב, זה עדיף ממיץ תפוזים על החולצה, אבל במקום כל זה, כל מה שיצא לי היה ``זה בסדר.. החולצה הזאת ממילא מכוערת``. כמו תמיד, ובאמת שאני לא מסוגלת להבין, למה אני אף פעם לא מצליחה להגיד את מה שאני רוצה? אני תמיד רוצה לתקוע לכולם משפטים מפוצצים שישאירו להם פרצוף המום למשך חמש דקות לפחות, אבל כל מה שיוצא לי בסוף זה איזו שהיא הערה מנומסת, כך שלא הופתעתי מהתגובה שלי לאותו אחד ששפך לי מיץ על החולצה שאני כל כך אוהבת. ``אני באמת מצטער, אבל אם כבר התחלנו לדבר אז… נעים מאוד, אני עמרי``, הוא אמר והושיט לי את היד ללחיצה, הכי התחשק לי להביא לו סטירה, אבל כהרגלי הושטתי את היד בעדינות ולחצתי, עמרי הציע לפצות אותי, ואמר שאם אני אתן לו את מספר הטלפון שלי הוא יוכל לעשות את זה. באמת שלא התכוונתי לתת לו את המספר, שאני אתן את מספר הטלפון שלי למישהו שחוץ מזה שאני לא מכירה אותו, שפך עליי מיץ תפוזים?! אבל כמה צפוי שזה היה, נתתי לו את המספר, חייכתי והלכתי. לאחר כמה ימים עמרי התקשר, הוא שאל אם אני אוהבת אוכל סיני, כי הוא ממש אוהב. ואני? ממש לא, זה לא שאני שונאת אוכל סיני, אבל בכל פעם שיצא לי לאכול אוכל כזה, בביס הראשון חשבתי שזה ממש טעים ושווה, ואיזה מאגניב שזה מה שהזמנתי, בביס השני זה עדין היה נחמד, ואחר כך זה כבר מתחיל לעצבן, פתאום שמים לב שהטעם פשוט משעמם. כל כך משעמם שלא מבינים איך אפשר לסיים את המנה. כל נגיסה מדגישה את השעמום בטעם של האוכל הסיני, אז למה בכלל ללכת למסעדה סינית מההתחלה? כמובן שלא היה לי אומץ להגיד את זה לעמרי, הוא רוצה להזמין אותי למסעדה ואני עוד מעזה לבוא עם דרישות? אז אמרתי שאני די אוהבת סיני, ומצידי זה סבבה. נפגשנו למחרת לארוחת ערב במסעדת ``צ`ון צ`אן`` או משהו כזה, אני הזמנתי אורז, לא רציתי לשעמם את עצמי בעוד איזו מנה סינית מוזרה אז החלטתי ללכת על מה שכבר מוכר, עמרי לעומת זאת עוד לא גילה שזה האוכל הכי משעמם שיש והזמין ``עוף`` מצופה במשהו לא מזוהה בתוספת של רוטב חמוץ-מתוק. תמיד אני תוהה אם לאנשים אין רגשות אשם כשהם מזמינים ``עוף``, או ``המבורגר``, הם חושבים שזה בסדר שהם קוראים לחיות מתות בשמות יפים בשביל שיהיה להם יותר נעים לאכול? אם הם היו אנשים טובים הם היו מבקשים תרנגול מת או פרה תחונה מתה בתוך לחמניה, אף פעם לא יצא לי לראות מישהו שקורא לחיות מתות בשמן האמיתי, כנראה שאף פעם לא ראיתי מישהו טוב באמת. אז בעוד עמרי אוכל את התרנגול המת שלו, עם מבט של סיפוק לאחר הביס הראשון, ומבט של אכזבה מהביס השלישי, חשבתי לעצמי על איך שתמיד אני מוצאת את עצמי במצבים שאני לא רוצה להיות בהם, ובטח שלא הייתי מגיעה אליהם אם היה לי אומץ להגיד את מה שאני באמת חושבת, אם רק היה לי את האומץ הזה היו לי חיים הרבה יותר מהני ומספקים, אני בטוחה, אבל יש לי עדין הזדמנות, לפחות הפעם, כי באמת שאין לי מה לחפש עם העמרי הזה שיושב כאן ואוכל תרנגול מת, כך שאין לי שום דבר להפסיד אם אני פשוט אצא… ולא אחזור. וזה בדיוק מה שעשיתי, אבל כשיצאתי, במקום להגיע לרחוב שמחוץ למסעדה, מצאתי את עצמי עומדת על שטיח אדום כשאש לוהטת נמצאת בכל מקום, התחלתי להתקדם על השטיח, בלי ממש להבין מה אני עושה, עד שפגשתי בייצור דוחה ואדום עם קרניים מחודדות וקלשון שחייך ואמר לי ``כל הכבוד, שרון``. לא הבנתי מה הדבר הזה רוצה ממני, תהיתי אם יכול להיות שזה השטן, כי ברור שאני לא מאמינה בשטויות האלה, אבל הוא נראה ממש כמו בציורים של השטן, רק שהוא לא היה מצוייר… חשבתי שאניי בטח חולמת, אבל החלטתי לשתף עם אותו ייצור מכוער פעולה, ומייד שאלתי אותו ``כל הכבוד?? על מה?`` הייצור אמר שמגיע לי מזל טוב, כי סוף כל סוף בחיים שלי עשיתי משהו רע, הוא אמר שאני היחידה בכל העולם שאף פעם לא פגעה באף אחד, אף פעם עד היום. ``פגעתי? אני? מתי? במי?`` שאלתי אותו ממש בבהלה, והרגשתי כבר את הדמעות שעולות לי לעיניים, ``אל תגידי לי שאת לא יודעת…`` הוא אמר, ``בכלל לא הרגשת ששברת למישהו את הלב?`` הוא שאל, די מופתע, אבל החיוך מלא השיניים השחורות שלו גדל וכיסה לו את כל הפרצוף. הבנתי על מה הוא מדבר, כנראה ששברתי לעמרי את הלב, אבל באמת שלא התכוונתי לעשות את זה, כל מה שרציתי היה לעשות פעם אחת משהו שטוב בשבילי, רק שעכשיו כבר התחרטי על זה, והייצור האדום שכבר הספיק ליידע אותי שקוראים לו השטן והוא אחראי על כל הדברים הרעים שקורים, ואמר שכרגע הוא מנצח את המלאכים, כי אם אני לא שמה לב יש הרבה יותר רע מטוב בעולם, הסביר לי שהייתי התקווה האחרונה של המלאכים, כי הייתי היחידה שלא עשתה משהו רע מעולם, אבל עכשיו, אחרי שנטשתי את עמרי, גם אני כביכול רעה, השטן ניצח סופית. רציתי למות, דבר אחד שעשיתי והרוע ניצח? בטוח יש דרך לשנות את זה. פתאום קרה דבר מוזר, אותו שטן דוחה מחק את החיוך והתחיל להזיל דמעות כמו של ילד קטן, ``מה קרה הפעם?`` חשבתי לעצמי, והשטן הסביר לי שכנראה שטעה, ושהוא מבין שלא עשיתי את מה שעשיתי בכוונה, וזה אומר שאני לא באמת רעה. הרגשתי הקלה עצומה, רק שהייתה לי בעיה אחת, לא ידעתי איך לחזור למסעדה, או סתם לעולם האמיתי. השטן, שאולי ידע לקרוא מחשבות ואולי זה סתם היה צירוף מקרים, אמר שהוא תכף יוציא אותי מכאן, אבל לא לפני שאני אדע שהוא אוהב אותי. אוהב אותי? השטן?! איך זה יכול להיות? הרי הוא התגלמות הרוע, איך הוא מסוגל להרגיש אהבה? ממש לא הצלחתי להבין, אבל בעצם זה גם לא ממש היה לי איכפת, כי באותו רגע חזרתי ישר לרחוב שמחוץ למסעדה הסינית שבה השארתי את עמרי, נכנסתי למסעדה, התכוונתי לבקש סליחה, אבל לא ראיתי את עמרי בתוך המסעדה, התסכלתי מסביבי, לא ראיתי אף אחד בתוך המסעדה, יצאתי לרחוב, הוא היה ריק לגמרי, המכוניות בכביש עמדו ללא תזוזה, האוויר היה נקי לגמרי, התחלתי לרוץ, ניסיתי להבין לאן פתאום נעלמו כולם, רצתי במשך עשר דקות עד שהתייאשתי, פשוט לא מצאתי אף אחד, המשכתי ללכת לכיוון הים שגם הוא היה ריק מאדם, התיישבתי על החול שהיה נורא נקי פתאום, הסתכלתי לשמים והבחנתי במשהו, משהו לבן, זוהר. כשירד עד אליי ראיתי שהוא מקרין אור לבן וקצת מסנוור, הוא התיישב לידי ואמר שהוא מלאך. נו באמת, מישהו כאן בטח מנסה לעבוד עליי, מלאך, שטן, אנשים נעלמים, זה פשוט לא הגיוני. אז המלאך הלבן אמר שהוא מצטער אם אני מרגישה קצת בודדה, אבל מה שחשוב באמת זה שניצחנו את הרוע, הוא אמר שהוא שמע קודם את המחשבות שלי, והבין שאפילו אני שמתי לב שלא נתקלתי באנשים טובים, נזכרתי במחשבה שלי מלפני כמה שעות על כך שכולם מבקשים תמיד ``המבורגר`` או ``עוף``, וכנראה שהם לא אנשים טובים, על זה הוא מדבר? נו באמת, לא חשבתי על זה ברצינות… ניסיתי להסביר לו את זה, ואמרתי לו שזה שהם לא קוראים לחיות המתות בשמן האמיתי לא הופך אותם לאנשים רעים, הוא צחק והסביר לי שזאת רק דוגמה קטנה, הוא אמר שלכל אחד בעולם היו כמה וכמה חטאים, ומפני שהשטן התאהב, הרוע נעלם, ואתו כל האנשים שנחשבו עד עכשיו לרעים. ``ומה עם תינוקות?`` שאלתי אותו, ``איך למי שרק נולד יכולים להיות חטאים?`` המלאך הסביר לי שאמנם הם לא חטאו, אבל אי אפשר להשאיר אותם כאן לבד, אז לקחו אותם למעלה, לשמים, בשביל שהמלאכים יטפלו בהם שם. ``ואני? אותי כן אפשר להשאיר כאן לבד? אמנם אני לא תינוקת, אבל בטח שאני לא אוכל לחיות בעולם כזה, בלי אף אחד``, אמרתי למלאך בדאגה לא מוסתרת בכלל. שוב הוא חייך, אמר שאני לא צריכה לדאוג, כי הוא בא לכאן במיוחד בשביל לקחת אותי איתו למעלה, לשמים.
