אני מוכר את הסיפור שלי בשקל
את הסיפור הבא העברתי לאורי ברייטמן כסיפור "פרוג" לפינה שהוא פתח באתר "מתקדם". אני מתכבד להביא אותו גם כאן. אך אקדים ואומר לשלושה חברים אהובים שלי: הבוס, הלידי והיואל! אני יודע שאתם לא סובלים את האלבום הזה, אבל עזבו אותו ותתמקדו בסיפור. אילו הכרתי אתכם אז זה היה יכול להיות משהו אחר ואילו הכרתי את עצמי אז זה בוודאי היה משהו אחר (שבא זמן קצר מאד אחר כך וכבש בסערה את לבי). אז הנה, זה הולך כך: חיפה. הדר הכרמל. הייתה פעם שכונה כזו. מרכז העניינים, חנויות של כל המותגים הנחשקים. רכבת תחתית אמיתית. בתי קולנוע עם שמות מהסרטים (ארמון, אורה, עצמון, אוריון). רחוב הרצל הומה אדם, בתי קפה ציוריים (ריץ, מרתף באלפור). כן, גם חנויות תקליטים. אבילאה האנטיפטים; ההודי (או הפרסי) ברחוב יונה מאחורי הגימנסיה ביאליק; וכמובן, המוסד הראשי – "התקליט" חיפה המיתולוגי. עם הגברת זעירא חמורת הסבר שמשגיחה על הדרדקים הצעירים שלא יסחבו חלילה איזה 45 קטנצ'יק מהמדף. כל הדברים החמים והלוהטים היו שם, חלקם בהדפסה מקומית של "התקליט" בכבודו ובעצמו. גם גזרת "תוצרת חוץ" עם וינילים כבדים, עטיפות עבות ונפתחות. היום יש ברחוב הרצל באסטות שמוכרות סחורה סינית בשקל וחנויות של האופנה האחרונה במוסקבה. אין בתי קולנוע, דוכני פיצה מזויפת החליפו את ריץ ואת "התקליט" המיתולוגית החליפו דוכני דיסקים מזויפים ממיטב הזמר התורכי. 1974. ילד צעיר, 13 שנים הוא נושם את אוויר הכדור הזה, שומע את מה שאבא היה מניח בכל שבת בצהרים על הפטיפון RCA הישן, המחובר לרמקול של רדיו השפופרות שלקח לו שעה וחצי להתחמם: פול אנקה, דלידה, צדוק סביר, פרדי דורה. אחי הבכור החל לחטוא פחות או יותר באותו זמן. הוא היה מקשיב לתכניות רדיו "מי מפחד מפופ מתקדם" והיה שומע מה יש לגדי לבנה לחדש. כך טפטפו לאט לאט כל מני דברים אל תוך הסלון בבית הקטן וכבר העזנו להוציא את הפטיפון הישן גם לא בשבתות, ובלי האוזן המחנכת של אבא, להקשיב לדברים האלה בחיל ורעדה. והנה, יום אחד מצווה עלי אחי ללכת לבית המקדש ברחוב הרצל ולקנות תקליט שעליו הוא שמע באחת התכניות האלה. מאחר ואנגלית לא ממש הבנתי ולא הצלחתי לחזור על השם הנוראי שהוא שרבב לאוזני, קיבלתי ממנו פתק ועליו נכתב מה שנכתב. עמוס בפתק יצאתי את הדלת, פניתי אל תחנת האוטובוס הקרובה, עליתי על אוטובוס קו 42, וירדתי בתחנה הראשונה בהרצל. בזהירות חציתי את הכביש, נכנסתי לחצר ברחוב הרצל 11 ועליתי במדרגות לקומה השנייה. טוב לו למקדש שישכון בקומה שנייה. ההעפלה אל קודש הקודשים מעוררת בך תחושות של יראת כבוד. בצעד מהוסס נכנסתי אל בין כתלי הממלכה של הגברת זעירא עבת הבשר. היא לא הבינה דבר במוסיקה של הצעירים המטופשים האלה. היא הייתה חזקה מאד במוסיקה קלאסית ובגבעטרון. אני קיבלתי הוראה מפורשת לפנות לבחור עם התלתלים והזקן המדובלל. נסים, קראו לו אם זכרוני אינו מטעני בעת זקנה. הפקדתי בידיו ברעד את הפתק שרשם לי אחי ושפתי יבשו. הוא הציץ בפתק, השפיל את מבטו לגובה הדשא שלי וסינן: "זה לא בשבילך ילד. יצא עכשיו תקליט חדש של הBee Gees, כולם קונים את זה, מה את מחפש לסבך לעצמך את האוזן?". "זה לא בשבילי", עניתי בבהלה, "זה בשביל אחי". "טוב, נו שיהיה", אמר נסים. "אני מבין שאתה לא רוצה לשמוע את זה לפני שאתה קונה?? לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון. "לא" עניתי. "כמה זה עולה?". "5 לירות בבקשה" הוא ענה ביובש. הושטתי את השטר המקומט (שהספיק להרטב בכף ידי המזיעה) נטלתי את השקית עם התקליט המוזר וברחתי משם כל עוד נפשי בי. כשהגעתי הביתה אחי לא היה שם. הוצאתי את הדבר המשונה הזה עם העטיפה הצהובה, בחנתי את הציור המטופש, הפכתי לצד השני, שוב אותו צבע צהוב. "על מה יכול להיות מדובר בתקליט הזה", שאלתי את עצמי. הוצאתי מהארון את הפטיפון RCA הגדול, חיברתי למנורות של הרדיו, חיכיתי שיתחמם... הגברתי קצת את הווליום ו... "מה זה"? איזה קול מטומטם יש לזמר, באיזו שפה הוא בדיוק שר, למה המוסיקה נשמעת כאילו היא מנוגנת מאחורה קדימה? מה הקשר בין זה לציור? למה קניתי דבר כזה? אולי לא לזה התכוון אחי? עכשיו הוא יהרוג אותי!! מייד הורדתי את הדבר המזוויע הזה מהפטיפון, הנחתי את האוסף של הBee Gees ושמעתי בפעם המי יודע כמה את To Love Somebody (אחלה שיר, ד"א – פסיכדליה לייט נפלאה) בהנאה כפולה ומכופלת. אחי הגיע הביתה ושאל אם קניתי. הושטתי לו את התקליט, הוא הניח אותו על הפטיפון, הקשיב לאותם צלילים מוזרים, דקה, שתיים שלוש, שמע שיר אחד, ואמר מאוכזב: "זה לא מה שחשבתי שזה" – End of the Story. האומנם???. עברו כמה חודשים, עליתי לכיתה י', כתה של אוסף מנודים ומגורשים מכל בתי הספר בחיפה. בפעם הראשונה הבנתי שעל הכרמל ובנווה שאנן גם כן חיים אנשים. ואנשים משונים כאלה, עם שער ארוך, מנגנים בגיטרה, מעשנים קצת, ושומעים הרבה מוסיקה – ומה שיותר נורא: לא מפסיקים לדבר עליה!!! באחת השיחות התפתח ויכוח, שלפעמים עדיין נשמעים הדיו בפורומי מוסיקה שונים ברשת, מי יותר טוב Yes או Genesis. "רגע" אמרתי, יש לי בבית תקליט אחד שקניתי לפני כמה חודשים. אני חושב שהוא של אחת הלהקות האלה. "מה זה אתה חושב"? אמר מישהו "רוץ מהר ותשמע אותו שוב, אתה לא יודע מה אתה מפסיד". רצתי הביתה, הנחתי שוב את הדבר הזה על הפטיפון ונשבעתי שאני לא מוריד אותו עד הסוף. כלום. עוד פעם, אחרי כמה דקות...רגע, זה יפה הקטע הזה עם החליל. באמת, ולא בגלל שהחברה מהכרמל אמרו לי.... גם התיפוף הזה, אלה לא סתם מכות על התופים והתזמורת הענקית הזו ברקע (אחר-כך מישהו הסביר לי שזו לא תזמורת – זה מלוטרון!!). פתאום התחוור לי שכל מה ששמעתי עד עכשיו לא מתקרב לחוויה הזו שבשמיעת התקליט הצהוב הזה. פתאום התברר לי שלחץ חברתי נכון יכול לעשות הרבה דברים לנפש המתבגרת שלי. להוציא לי מהראש את הכדורגל המטופש ולשים במקומו משהו שבאמת אפשר לחשוב עליו. משהו שאפשר לצאת ממנו למחוזות אחרים. המשהו הזה היה Selling England by the Pound של Genesis. עד היום אני סבור שזו יצירת הרוק הגדולה ביותר של שנות ה 70 ועד היום אני מגלה בו ניואנסים וחוויות חדשות, כמו במאות האלבומים האחרים שמכונים "רוק מתקדם" ששמעתי מאז אותם ימי נעורים יפים. היום, כשאני עובר ברחוב הרצל אחת לכמה חודשים, אני מציץ בחצר ההיא ומחפש את "התקליט" שאיננו. "התקליט" אינו עוד, אבל המוסיקה הזו נשארה אתי עד היום, 34 שנים אחרי. יקי
