השאלה בעייתית
העניין הוא , לדעתי, שעצם השאלה גורמת לפיספוס של כל העניין... אנחנו מתייחסים לאהבה שלנו כלפי עצמנו כתנאי, ולמעשה, ככלי שיגרום לנו לשאוב אהבה מאנשים אחרים. ולכן השאלה הזאת הועלתה, כאילו מעניין אם אוכל לוותר על האהבה שלי את עצמי, ולזכות בדבר ה"חשוב" יותר שהיא אהבתם של האחרים אליי. אבל האהבה הכי גדולה שאוכל לקבל בעולם היא האהבה של עצמי אלי. ועוד דבר, גם אם תלמד לאהוב או לקבל את עצמך, דרך קבלתם של האחרים אותך, אתה בעצם לומד מהם איך לאהוב "אותך" -וזה ממש מסוכן! מה אם הם כבר לא יאהבו אותך יותר? זה כמו כל הסלבריטי למניהם שניכנסים לדכאון אחרי שכבר מפסיקים להתייחס אליהם או לאהוב אותם. נכון שזה מעוד עוזר, אבל העזרה הזאת הרבה פעמים יותר מחלישה ממחזקת...