בואו נדבר על יחסים לא נורמטיביים
ידידות היא בסיס לקשר זוגי, או לפחות זאת ברירת המחדל. לדוגמה, רוב האנשים יגידו שלא יזיק לכל הפחות לשבת עם הבחור\בחורה על כוס קפה ולראות אם יש "קליק", שאתם "משדרים על אותו גל" או כל אחת מאינספור הקלישאות המתאימות למצב.
הדבר הזה, זאת לא פונקציה חברתית כלשהי? אפשר אולי להגדיר את זה על דרך השלילה - המצבים הלא רצויים הם תחושת חוסר נוחות, דחייה או התרשמות שאלה יכולות להתעורר בהקדם. במה זה שונה אם כך מהיכרות ידידותית?
ומה עם המנגנונים החברתיים שמשחקים פה? אם ההיכרות היא דרך מכרים משותפים, מתבקש לבדוק דרכם אם הצד השני פנוי, או יותר לעניין - המעגל החברתי שבו הוא נמצא הוא אולי האינדיקציה המיידית ביותר לגבי איזה סוג אדם זה.
מה, אם כן, יעשה אדם שלא מקיים אף אחד מאלה? אני בחור עם קושי חברתי מסוים. מעולם לא היו לי חברים כלשהם עד שהתגייסתי, והקשרים שנוצרו מאז מתו בהדרגה או הפכו לבלתי נסבלים. אם להתייחס למה שנאמר בהתחלת התגובה, מעולם לא היה לי "קליק" - אם אף אחד, ללא הבדל דת, גזע ומין. לפני השחרור הבטחתי לעצמי שאני מתברג למשבצת חברתית שמתוכה אוכל בתקווה לחפש גם בת זוג. תאמינו או לא, קראתי ת'תחת כדי להגשים את המשאלה הלא לגמרי מופרכת הזאת במשך 5 שנים, ואני נאלץ להודות שלא הצלחתי לממש גם לא את שלב א' (המשבצת). אני לגמרי לבד, ולא משוכנע שאוכל ליצור קשר ידידותי מספק עם מישהו אי פעם. אם אמשיך לדבוק בתפיסה הזאת, אבזבז 5 שנים על כל ניסיון עוד בלי להתחיל לחשוב של להעיז להזמין מישהי לצאת לכוס קפה. סמיילי. רות סוף.