אהבה או אובססיה?
מהו המרשם, לצאת מהמבוך ולהרגיש קצת יותר טוב ובשליטה עצמית? אני בת 43, גרושה שנה וחצי, אמא לשני בנים קטנים, ועובדת כמובן. כשהייתי פרודה התאהבתי בבחור שנפגשתי איתו, צעיר ממני ב-8 שנים, גרוש עם ילד. זה התחיל כפלירט, ובכ"ז אני לא מצליחה עד היום להפסיק לחשוב עליו ולרצות שהקשר ייתחדש בצורה כלשהי, אני לא מצפה ממנו לזוגיות, אני מסתפקת גם בפירורים, וזו הבעייה.....כי אני פוגעת בעצמי ומציקה לו. אני מרגישה כאילו שיש פה אובססיה שלי אליו, קשר כפייתי? יחסי עבד שליט? (שלא במיטה...) מה קורה לי? למה אני לא עוזבת וממשיכה הלאה. הכרתי אותו לפני שנתיים, הקשר הסתיים לאחר כחצי שנה. לא רצופה. אילולא הייתי רואה וקוראת עליו כל הזמן באינטרנט, אולי הייתי מצליחה לשכוח אותו, אבל לא כך הדבר. אני כל יום נכנסת לאתרים שאני יודעת שהוא אולי כתב שם, או שכתבו עליו, או שהעלו תמונה שלו, רק לראות איך הוא נראה כיום. ואיך הוא כותב היום. לפעמים הוא מחזיר אותי למסנג'ר ולפעמים מוחק, לפעמים מתכננים להיפגש, וזה לא יוצא לפועל, ואז זה שוב נגמר, עובר זמן, ושוב זה מתחיל, תמיד ביוזמתי כמובן. וזה מתנתק כמובן ביוזמתו. אני מרגישה שאיבדתי את הכבוד העצמי שלי בפניו. כאילו פשוט אין. לעומת זאת עם כל אחד אחר, אין סיכוי לרמיסת הכבוד העצמי שלי. אני מרגישה משועבדת למצב הזה. כבולה. וחסרת אונים. הסיבה שהוא לא מעוניין בקשר היא שאני עשיתי הרבה טעויות איתו, יותר מידיי נדנודים, יותר מידיי פלישה (כלומר כתיבה) למייל שלו, למסנג'ר שלו, (לבית שלו לפעמים, בעבר כיום לא, אין לי אומץ). שיחה לא מספיק סובלנית במסנג'ר. (זה היה מרגיז אותי שהוא נכנס ולא עונה לי, נותן לי לכתוב סתם ולא מגיב, זה היה מטריף אותי ומרגיז....וגרם לי לכתוב תגובות רגשניות אליו, וזה ממש לא מה שהוא היה צריך על הראש ממני). אני מרגישה כמו ילדה קטנה בתולה שקשורה לגבר הראשון שלה ולא מסוגלת להתנתק ממנו, ורוצה לקשור אותו אליה. זו הרגשה מטופשת ומזופתת. אני גם רוצה להתנתק ממנו, אבל אני גם רוצה אותו. אני רוצה להיות יותר בשליטה על עצמי, ולא להוזיל דמעות לפעמים כמו ילדה קטנה שאין לה חיים, (ויש לי ילדים ועבודה, ובית ואחריות...) (אולי זה לא מספיק, אני יודעת, אבל "הוא" יותר מידיי ממלא את שאר החללים שלי בראש ובחיי). אז מה עליי לעשות? איך אצליח קצת להרגיש יותר טוב עם עצמי? קצת להיות יותר בשליטה? קצת להרפות ולאפשר לו לא להיות בקשר, הרי זו זכותו, וזה ברור לי, ואני לא יכולה לאלצו. (אבל אני בכ"ז מאלצת) הרציונל כמעט ולא קיים פה.... אני ממש לא יודעת מה תוכלו להשיב לי. מצפה לכם . תודה מראש
מהו המרשם, לצאת מהמבוך ולהרגיש קצת יותר טוב ובשליטה עצמית? אני בת 43, גרושה שנה וחצי, אמא לשני בנים קטנים, ועובדת כמובן. כשהייתי פרודה התאהבתי בבחור שנפגשתי איתו, צעיר ממני ב-8 שנים, גרוש עם ילד. זה התחיל כפלירט, ובכ"ז אני לא מצליחה עד היום להפסיק לחשוב עליו ולרצות שהקשר ייתחדש בצורה כלשהי, אני לא מצפה ממנו לזוגיות, אני מסתפקת גם בפירורים, וזו הבעייה.....כי אני פוגעת בעצמי ומציקה לו. אני מרגישה כאילו שיש פה אובססיה שלי אליו, קשר כפייתי? יחסי עבד שליט? (שלא במיטה...) מה קורה לי? למה אני לא עוזבת וממשיכה הלאה. הכרתי אותו לפני שנתיים, הקשר הסתיים לאחר כחצי שנה. לא רצופה. אילולא הייתי רואה וקוראת עליו כל הזמן באינטרנט, אולי הייתי מצליחה לשכוח אותו, אבל לא כך הדבר. אני כל יום נכנסת לאתרים שאני יודעת שהוא אולי כתב שם, או שכתבו עליו, או שהעלו תמונה שלו, רק לראות איך הוא נראה כיום. ואיך הוא כותב היום. לפעמים הוא מחזיר אותי למסנג'ר ולפעמים מוחק, לפעמים מתכננים להיפגש, וזה לא יוצא לפועל, ואז זה שוב נגמר, עובר זמן, ושוב זה מתחיל, תמיד ביוזמתי כמובן. וזה מתנתק כמובן ביוזמתו. אני מרגישה שאיבדתי את הכבוד העצמי שלי בפניו. כאילו פשוט אין. לעומת זאת עם כל אחד אחר, אין סיכוי לרמיסת הכבוד העצמי שלי. אני מרגישה משועבדת למצב הזה. כבולה. וחסרת אונים. הסיבה שהוא לא מעוניין בקשר היא שאני עשיתי הרבה טעויות איתו, יותר מידיי נדנודים, יותר מידיי פלישה (כלומר כתיבה) למייל שלו, למסנג'ר שלו, (לבית שלו לפעמים, בעבר כיום לא, אין לי אומץ). שיחה לא מספיק סובלנית במסנג'ר. (זה היה מרגיז אותי שהוא נכנס ולא עונה לי, נותן לי לכתוב סתם ולא מגיב, זה היה מטריף אותי ומרגיז....וגרם לי לכתוב תגובות רגשניות אליו, וזה ממש לא מה שהוא היה צריך על הראש ממני). אני מרגישה כמו ילדה קטנה בתולה שקשורה לגבר הראשון שלה ולא מסוגלת להתנתק ממנו, ורוצה לקשור אותו אליה. זו הרגשה מטופשת ומזופתת. אני גם רוצה להתנתק ממנו, אבל אני גם רוצה אותו. אני רוצה להיות יותר בשליטה על עצמי, ולא להוזיל דמעות לפעמים כמו ילדה קטנה שאין לה חיים, (ויש לי ילדים ועבודה, ובית ואחריות...) (אולי זה לא מספיק, אני יודעת, אבל "הוא" יותר מידיי ממלא את שאר החללים שלי בראש ובחיי). אז מה עליי לעשות? איך אצליח קצת להרגיש יותר טוב עם עצמי? קצת להיות יותר בשליטה? קצת להרפות ולאפשר לו לא להיות בקשר, הרי זו זכותו, וזה ברור לי, ואני לא יכולה לאלצו. (אבל אני בכ"ז מאלצת) הרציונל כמעט ולא קיים פה.... אני ממש לא יודעת מה תוכלו להשיב לי. מצפה לכם . תודה מראש
