Jake Speed
New member
אגדה לפני שינה
לפני המון המון שנים
במקום שהוא לגמרי לא פה, אבל לא לגמרי שם
חי איש אחד.
לא מלך, לא נסיך, לא אביר. סתם איש.
והאיש הזה הכיר אישה והתחתן איתה.
נולדו להם שני ילדים.
ואיך שהדברים נהיו, האיש והאישה הפסיקו להסתדר ביניהם והתגרשו.
והאמת? זה לא כל כך הפריע לאיש הזה.
יכול להיות שזה נשמע לכם כמו איזה סיפור ששמעתם פעם.
יכול להיות אפילו שבאמת שמעתם את זה.
אבל תביאו בחשבון שהמון סיפורים מתחילים ככה.
במיוחד סיפורים שקורים בערים גדולות.
אז השנים נקפו (מילה קצת פלצנית, אבל תזרמו איתי בכל זאת)
והגבר הכיר עוד אישה, ועוד פעם התחתן.
והפעם זה היה צריך להיות "באושר" ו"לנצח"
אבל זה עוד פעם נדפק. והוא עוד פעם התגרש.
והפעם הזו זה גם קרע לו את הלב מהחזה ובאופן כללי חירבן לו את המצברוח.
ועכשיו הוא כבר הסתובב עם איזה אות קין של גרוש פעמיים ונשים לא כל כך התייחסו אליו ברצינות.
בכל אופן, לא הנשים שעניינו אותו.
וזה אכל לו את הנשמה.
כי רבאק, כמה גבר יכול להיות לבד?
אבל יצא שהילדים האלה, מההתחלה של הסיפור
(ומי שנזכר עכשיו באמרה של אנטון צ'כוב על אקדחים ומערכות, יודע שיש להם תפקיד)
המשיכו להיות חלק מהחיים של האבא שלהם.
וחלק חשוב אפילו. מאד.
ואפילו כשהאיש היה עגום לפעמים, או לא נחמד, או גידל זקן או משהו
הם המשיכו לאהוב אותו ללא סייג,
וגם אם היה איזה סייג, הוא לא הרגיש בזה כל כך.
ולפעמים, כשהילדים האלה הולכים לישון, והאיש מסתכל עליהם ישנים,
הוא נזכר במה באמת חשוב לו בחיים.
והאומללות הקיומית הקלה שהוא אוהב ללבוש על עצמו ביומיום יורדת ממנו.
לא להרבה זמן,
אבל למספיק זמן כדי שהוא ילך לישון עם חיוך.
לפני המון המון שנים
במקום שהוא לגמרי לא פה, אבל לא לגמרי שם
חי איש אחד.
לא מלך, לא נסיך, לא אביר. סתם איש.
והאיש הזה הכיר אישה והתחתן איתה.
נולדו להם שני ילדים.
ואיך שהדברים נהיו, האיש והאישה הפסיקו להסתדר ביניהם והתגרשו.
והאמת? זה לא כל כך הפריע לאיש הזה.
יכול להיות שזה נשמע לכם כמו איזה סיפור ששמעתם פעם.
יכול להיות אפילו שבאמת שמעתם את זה.
אבל תביאו בחשבון שהמון סיפורים מתחילים ככה.
במיוחד סיפורים שקורים בערים גדולות.
אז השנים נקפו (מילה קצת פלצנית, אבל תזרמו איתי בכל זאת)
והגבר הכיר עוד אישה, ועוד פעם התחתן.
והפעם זה היה צריך להיות "באושר" ו"לנצח"
אבל זה עוד פעם נדפק. והוא עוד פעם התגרש.
והפעם הזו זה גם קרע לו את הלב מהחזה ובאופן כללי חירבן לו את המצברוח.
ועכשיו הוא כבר הסתובב עם איזה אות קין של גרוש פעמיים ונשים לא כל כך התייחסו אליו ברצינות.
בכל אופן, לא הנשים שעניינו אותו.
וזה אכל לו את הנשמה.
כי רבאק, כמה גבר יכול להיות לבד?
אבל יצא שהילדים האלה, מההתחלה של הסיפור
(ומי שנזכר עכשיו באמרה של אנטון צ'כוב על אקדחים ומערכות, יודע שיש להם תפקיד)
המשיכו להיות חלק מהחיים של האבא שלהם.
וחלק חשוב אפילו. מאד.
ואפילו כשהאיש היה עגום לפעמים, או לא נחמד, או גידל זקן או משהו
הם המשיכו לאהוב אותו ללא סייג,
וגם אם היה איזה סייג, הוא לא הרגיש בזה כל כך.
ולפעמים, כשהילדים האלה הולכים לישון, והאיש מסתכל עליהם ישנים,
הוא נזכר במה באמת חשוב לו בחיים.
והאומללות הקיומית הקלה שהוא אוהב ללבוש על עצמו ביומיום יורדת ממנו.
לא להרבה זמן,
אבל למספיק זמן כדי שהוא ילך לישון עם חיוך.
