אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אבל על חורבן הבית?
- פותח הנושא תם ונישלם
- פורסם בתאריך
בתקופת בית ראשון
העם נחלק לשניים: עובדי הכרובים - שבט לוי שאליו הצטרפו יהודה ושמעון שנבלע ביהודה, ועובדי העגל - יתר השבטים. הויכוח מזכיר את פילוג מפ"ם על האות ו'. טבנקין גרס ציונות וסוציאליזם ואילו חזן את יערי גרסו ציונות סוציאליסטית. שני העמים התכוונו לאותו אל ורק הסימול הפיזי שלו היה שונה. עד שעזרא ריכז קובץ חוקים יהודי ולא ישראלי, בית המקדש היה nice to have ולא משהו חיוני מעבר לסימליותו, שגם היא לא היתה בעיני כל העם. דחית השומרונים, שחלק ניכר מהם נמנה כנראה על עשרת השבטים, נועדה בין היתר להרחיק את מסורת ישראל (בניגוד ליהודה) מהעם.
העם נחלק לשניים: עובדי הכרובים - שבט לוי שאליו הצטרפו יהודה ושמעון שנבלע ביהודה, ועובדי העגל - יתר השבטים. הויכוח מזכיר את פילוג מפ"ם על האות ו'. טבנקין גרס ציונות וסוציאליזם ואילו חזן את יערי גרסו ציונות סוציאליסטית. שני העמים התכוונו לאותו אל ורק הסימול הפיזי שלו היה שונה. עד שעזרא ריכז קובץ חוקים יהודי ולא ישראלי, בית המקדש היה nice to have ולא משהו חיוני מעבר לסימליותו, שגם היא לא היתה בעיני כל העם. דחית השומרונים, שחלק ניכר מהם נמנה כנראה על עשרת השבטים, נועדה בין היתר להרחיק את מסורת ישראל (בניגוד ליהודה) מהעם.
אני שוב שמח לקשר למשוררת[?] המופרעת
מישראבלוג - טיארה, ולשיר שלה המוקדש לתשעה ב-אב שיר ליום שלישי - מוקדש לתשעה באב כשחרב בית המקדש עמדתי ליד והתבוננתי בהרס ובעזובה, ולא התרגשתי כל כך, אם כי היה בכך הפסד פרנסה כי קדשה הייתי אז. לקחתי את מזוודת חפצי ונדדי לי מזרחה , עד שמצאתי לי מקדש אחר לקדוש בו ולקבל תשלום נאות עבור כשפיי טיארה - מן השכחה אעלה אלותיי
מישראבלוג - טיארה, ולשיר שלה המוקדש לתשעה ב-אב שיר ליום שלישי - מוקדש לתשעה באב כשחרב בית המקדש עמדתי ליד והתבוננתי בהרס ובעזובה, ולא התרגשתי כל כך, אם כי היה בכך הפסד פרנסה כי קדשה הייתי אז. לקחתי את מזוודת חפצי ונדדי לי מזרחה , עד שמצאתי לי מקדש אחר לקדוש בו ולקבל תשלום נאות עבור כשפיי טיארה - מן השכחה אעלה אלותיי
תשעה באב וחורבן בית שני ../images/Emo141.gif
מדי שנה, בבוא תשעה באב, מתמלא החלל הוירטואלי בהגיגים על שנאת חינם, שבגללה חרב כביכול בית המקדש השני. שנאה היא תמיד נושא אקטואלי ונגיש לכל אחד, ולכן אין להתפלא על אורך השרשורים שנפתחים בפורומים ועל כמות התגוביות (טוקבקים) שמצליח לעורר כל טור בעניין. יש לומר, שגם איכויותיה הספרותיות של האגדה התלמודית על קמצא ובר קמצא, הן מושכות את הלב ומעוררות הזדהות. כל כך מושכות את הלב, עד ששאר האסונות שאנו מציינים בתשעה באב, מחורבן בית ראשון דרך גירוש ספרד וכלה בימינו אנו, כל אלה נדחקים הצידה מפני העיסוק בכיבוש הרומי ובמלחמות היהודים במאה הראשונה לספירה. אודה ולא אבוש, שגם בי יש צורך עז להגג בנושא ולאתגר את השומעים בשאלות קשות. האם כל יהודי שעומד בדרכך להשגת מטרותיך באמת שונא אותך? אם יהודי אחר מעיד על עצמו במפורש שהוא שונא אותך, האם זו בהכרח שנאת חינם? ואם יהודי אחר מתעקש בלהט שהוא אוהב אותך אבל נוהג בך התנשאות וגסות רוח, למה ייחשב, לאוהב או לשונא? אלא שאני עוצר את עצמי מכניסה לדיון הזה בתשעה באב, כדי לא לקבל את הנחת היסוד של המדרש במסכת איכה: ההנחה שחורבן בית שני קרה בגלל משהו שהיהודים עשו, ולכן הם אשמים בו. לא, אני אומר. חורבן בית שני וחורבן ממלכת בית שני קרו משום שבמאות הראשונות לספירה שלטה באיזורנו אימפריה רבת עצמה, אולי האימפריה החזקה ביותר שההיסטוריה מכירה, והאימפריה הזו מחצה כל שבט וכל עם שהעז להתנגד לשלטונה החמסני. לא רק את היהודים, למרות שכלפי היהודים היא הפעילה כח יוצא דופן. את כל כוחה, בעצם. אפשר להתווכח על התבונה שבמרד הגדול ובמרד בר כוסבא. אולי היה עדיף ליהודים להיכנע מראש, כדרך שנכנעו מדינות רבות לפני הגרמנים במלחמת העולם השניה (ויש מי שבז להם על כך). אולי שגו ואולי צדקו. אין לדעת מה היה עולה בגורלם לו בחרו אחרת. ומי שעומדת לפניו בחירה אומללה כל כך, בין מוות לבין דיכוי (שעלול להסתיים במוות בכל מקרה), אל לנו לשפוט אותו ולהאשים אותו במר גורלו. יסלח לי הסופר התלמודי המחונן: החורבן הוא תוצאה של התנגשות בין כוחות צבאיים בלתי שווים, לא של "שנאת חינם".
מדי שנה, בבוא תשעה באב, מתמלא החלל הוירטואלי בהגיגים על שנאת חינם, שבגללה חרב כביכול בית המקדש השני. שנאה היא תמיד נושא אקטואלי ונגיש לכל אחד, ולכן אין להתפלא על אורך השרשורים שנפתחים בפורומים ועל כמות התגוביות (טוקבקים) שמצליח לעורר כל טור בעניין. יש לומר, שגם איכויותיה הספרותיות של האגדה התלמודית על קמצא ובר קמצא, הן מושכות את הלב ומעוררות הזדהות. כל כך מושכות את הלב, עד ששאר האסונות שאנו מציינים בתשעה באב, מחורבן בית ראשון דרך גירוש ספרד וכלה בימינו אנו, כל אלה נדחקים הצידה מפני העיסוק בכיבוש הרומי ובמלחמות היהודים במאה הראשונה לספירה. אודה ולא אבוש, שגם בי יש צורך עז להגג בנושא ולאתגר את השומעים בשאלות קשות. האם כל יהודי שעומד בדרכך להשגת מטרותיך באמת שונא אותך? אם יהודי אחר מעיד על עצמו במפורש שהוא שונא אותך, האם זו בהכרח שנאת חינם? ואם יהודי אחר מתעקש בלהט שהוא אוהב אותך אבל נוהג בך התנשאות וגסות רוח, למה ייחשב, לאוהב או לשונא? אלא שאני עוצר את עצמי מכניסה לדיון הזה בתשעה באב, כדי לא לקבל את הנחת היסוד של המדרש במסכת איכה: ההנחה שחורבן בית שני קרה בגלל משהו שהיהודים עשו, ולכן הם אשמים בו. לא, אני אומר. חורבן בית שני וחורבן ממלכת בית שני קרו משום שבמאות הראשונות לספירה שלטה באיזורנו אימפריה רבת עצמה, אולי האימפריה החזקה ביותר שההיסטוריה מכירה, והאימפריה הזו מחצה כל שבט וכל עם שהעז להתנגד לשלטונה החמסני. לא רק את היהודים, למרות שכלפי היהודים היא הפעילה כח יוצא דופן. את כל כוחה, בעצם. אפשר להתווכח על התבונה שבמרד הגדול ובמרד בר כוסבא. אולי היה עדיף ליהודים להיכנע מראש, כדרך שנכנעו מדינות רבות לפני הגרמנים במלחמת העולם השניה (ויש מי שבז להם על כך). אולי שגו ואולי צדקו. אין לדעת מה היה עולה בגורלם לו בחרו אחרת. ומי שעומדת לפניו בחירה אומללה כל כך, בין מוות לבין דיכוי (שעלול להסתיים במוות בכל מקרה), אל לנו לשפוט אותו ולהאשים אותו במר גורלו. יסלח לי הסופר התלמודי המחונן: החורבן הוא תוצאה של התנגשות בין כוחות צבאיים בלתי שווים, לא של "שנאת חינם".
הניסיונות להשקטת המורדים
בצר לו פנה פלורוס אל גלוס, ודיווח לו על האירועים בירושלים. אך גלוס קיבל דיווחים נוספים על האירועים בירושלים, מראשי ירושלים ומברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני. גלוס שלח אל העיר את אחד מקציניו, נפוליטנוס, על מנת שיחקור את האירועים. ליד יבנה פגש נפוליטנוס את המלך אגריפס השני, והשנים המשיכו את דרכם לירושלים, שם נשא אגריפס נאום נרגש שבו ניסה להניא את העם מלמרוד. יוסף בן מתתיהו מביא את הנאום במלואו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הנימוקים ששם יוסף בן מתתיהו בפי אגריפס הם: אם טענה להם אל הנציבים באופן אישי, מדוע זה יצאו למלחמה כנגד רומא כולה, וכנגד הקיסר? בכך פוקדים הם את עוון היחיד (הנציב השנוא פלורוס) על הרבים (כלל הרומאים). לא בדורם אבדה החירות, כי אם מזה זמן רב, בזמן אבותיהם מונה נציב רומי לארץ על ידי פומפיוס. אין הם לוחמי חירות כי אם עבדים המורדים באדונם. הרומאים הם האימפריה החזקה ביותר בעולם. כיצד זה יהינו היהודים לחשוב כי יוכלו לגבור עליה? עמים רבים ניסו למרוד בשלטון רומא, וכולם נכשלו. לא ניתן לצפות לעזרתו של האל. עצם שגשוגה של רומא מראה כי האל עומד לצדה. לכן היציאה למלחמה הינה עבירה על חוקי הדת, ולא מצווה דתית. קיצה של המלחמה הינו אחד - חורבן יהודה, חורבן בית המקדש, ומותם של אנשים רבים. נימוקים אלה, ובמיוחד הנימוקים הנוגעים לכוחה ועוצמתה של רומא אל מול חולשת היהודים המעטים והמפולגים ביניהם, הם נימוקים רציונליים (ומזכירים במידה מסוימת את נאומו של רבשקה אל מול ירושלים הנצורה בידי האשורים בימי מלוכתו של חזקיהו), וודאי שכל סקירה הגיונית של המצב הייתה מביאה את הסוקר חסר הפניות לאותה המסקנה. שיקולים רציונלים היו חסרי משמעות מבחינת המורדים. הסבל הרב והצרות שנגרמו ליהודים על ידי הנציבים ואמונתם המיסטית העזה בגאולה, הם שהשיבו את הרוח במפרשי המרד; ולעומת גורמים אלו, לא היו שיקוליו הרציונלים של אגריפס בעלי משקל כלשהו. עם כל זאת, היו רבים שהשתכנעו מנימוקיו של אגריפס, ואף החלו לבנות את האולמות שנהרסו בין מצודת אנטוניה ובין הר הבית, אך לאחר מכן העלה אגריפס הצעה כי העם יסכים עם שלטונו של פלורוס, עד שימונה נציב חדש. לכך לא יכל העם להסכים. די היה באזכור שמו של פלורוס, על מנת להשניא אף את אגריפס על העם המצוי בהלך רוח מרדני.
בצר לו פנה פלורוס אל גלוס, ודיווח לו על האירועים בירושלים. אך גלוס קיבל דיווחים נוספים על האירועים בירושלים, מראשי ירושלים ומברניקי, אחותו של המלך אגריפס השני. גלוס שלח אל העיר את אחד מקציניו, נפוליטנוס, על מנת שיחקור את האירועים. ליד יבנה פגש נפוליטנוס את המלך אגריפס השני, והשנים המשיכו את דרכם לירושלים, שם נשא אגריפס נאום נרגש שבו ניסה להניא את העם מלמרוד. יוסף בן מתתיהו מביא את הנאום במלואו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". הנימוקים ששם יוסף בן מתתיהו בפי אגריפס הם: אם טענה להם אל הנציבים באופן אישי, מדוע זה יצאו למלחמה כנגד רומא כולה, וכנגד הקיסר? בכך פוקדים הם את עוון היחיד (הנציב השנוא פלורוס) על הרבים (כלל הרומאים). לא בדורם אבדה החירות, כי אם מזה זמן רב, בזמן אבותיהם מונה נציב רומי לארץ על ידי פומפיוס. אין הם לוחמי חירות כי אם עבדים המורדים באדונם. הרומאים הם האימפריה החזקה ביותר בעולם. כיצד זה יהינו היהודים לחשוב כי יוכלו לגבור עליה? עמים רבים ניסו למרוד בשלטון רומא, וכולם נכשלו. לא ניתן לצפות לעזרתו של האל. עצם שגשוגה של רומא מראה כי האל עומד לצדה. לכן היציאה למלחמה הינה עבירה על חוקי הדת, ולא מצווה דתית. קיצה של המלחמה הינו אחד - חורבן יהודה, חורבן בית המקדש, ומותם של אנשים רבים. נימוקים אלה, ובמיוחד הנימוקים הנוגעים לכוחה ועוצמתה של רומא אל מול חולשת היהודים המעטים והמפולגים ביניהם, הם נימוקים רציונליים (ומזכירים במידה מסוימת את נאומו של רבשקה אל מול ירושלים הנצורה בידי האשורים בימי מלוכתו של חזקיהו), וודאי שכל סקירה הגיונית של המצב הייתה מביאה את הסוקר חסר הפניות לאותה המסקנה. שיקולים רציונלים היו חסרי משמעות מבחינת המורדים. הסבל הרב והצרות שנגרמו ליהודים על ידי הנציבים ואמונתם המיסטית העזה בגאולה, הם שהשיבו את הרוח במפרשי המרד; ולעומת גורמים אלו, לא היו שיקוליו הרציונלים של אגריפס בעלי משקל כלשהו. עם כל זאת, היו רבים שהשתכנעו מנימוקיו של אגריפס, ואף החלו לבנות את האולמות שנהרסו בין מצודת אנטוניה ובין הר הבית, אך לאחר מכן העלה אגריפס הצעה כי העם יסכים עם שלטונו של פלורוס, עד שימונה נציב חדש. לכך לא יכל העם להסכים. די היה באזכור שמו של פלורוס, על מנת להשניא אף את אגריפס על העם המצוי בהלך רוח מרדני.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.