אבי יסר אתכם בשוטים - א
לזכרו של מונטגיו היד
, אבל מוקדש ללוטה בערפל. התבוננתי בגופה המושלם. תוהה בליבי, האם העובדה כי היא אשה ובדרך הטבע מתקיימת בה ברכת יעקב ליוסף (בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם) הופך אותה למושלמת בעיני. או שמא חרמנותי כי רבה וזקפתי כי אדירה היא היא העושה אותה מושלמת בעיני. לאחר מחשבה קצרה, הגעתי למסקנה שממש לא אכפת לי. היא הדפה אותי קלות אל המטה. אחזתי במותניה וחבקתי אותה בעוז. "אני רוצה שהיום נעשה משהוא אחר" היא אמרה. "אכפת לך?". היא הוסיפה, תוך שהיא מלקקת את כתפי וגולשת בעונג אל הפטמה. זרם חשמלי עז פרץ מהפטמה ורץ כאחוז אמוק אל מרכז ההנאה במח. "בגלגול הבא אני רוצה להיות אשה!" הכרזתי בלבי. כל היום לשחק בפטמות. "מה אתה אומר?" היא העירה אותי מהזיות השוא שלי. לאור הנוכחות הדלילה של כדוריות דם אדומות במח, הנהנתי בהתלהבות, מנגב את הריר היורד בזויות פי. נזכרתי בדוד המלך, עת הוא הגיע אל אכיש מלך גת. שרי הפלשתים, שזכרו את ראשו הערוף של גליית רצו לנקום. דוד לא התבלבל: וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בִּלְבָבוֹ; וַיִּרָא מְאֹד, מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ-גַּת. וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל-זְקָנו. "עד חצי המלכות" הכרזתי בנדיבות לא אופיינית, תוך שאני מצליח לרכז מספיק חמצן במח ולשלוף את הציטוט המתאים. "אני רוצה קצת קשירות, קצת הצלפות, דברים כאלה". כרעם ביום בהיר!!! כשלג ביום קציר!!! כאריק שרון בלי כרס!!! כנצחון של שמעון פרס!!!!!! – נפלה עלי בקשתה בתדהמה מוחלטת. "מה????? סאדו מאזו וכאלה" הגבתי חצי מבוהל. "לא בדיוק" היא התגוננה, נבהלת מעוצמת הפתעתי. שקלתי את הרעיון, ואת השלכותיו. איך לדאוג שלא יתקיים בי הפסוק של ישעיהו: פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה. ובעיקר אם אכן יתקיים בי הפסוק הנ"ל, איך להסביר זאת ל'משמרות המהפכה' שאיתם אני גר. היא כנראה קראה את מחשבותיי. "זה בלי סימנים. חוץ מזה אני רוצה שאתה תצליף בי". אנחת הרווחה נשמעה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. "אני אשמח" עניתי בג'נטלמניות אופיניית. היא רכנה אל תיקה. למראה ישבנה המדהים והמעוגל המונף אל אל, ולתחושת זיקפתי המדולדלת, שנעורה לחיים (ישו בכבודו ובעצמו לא קם לתחיה, כמו הזיקפה שלי באותם רגעים), חשבתי יותר בכיוון של האנאלי. אולם בטרם הספקתי לממש את זממי, היא נעמדה, ובידה מספר מטפחות משי. "לא נורא" הרהרתי. "כשהיא תהיה קשורה, היא תקווה שיש לה KY בתיק". מבט עיני הבהיר לה, שאני לא ממש סגור על מה שאני אמור לעשות. "קשור אותי לירכתי המיטה". לקחתי מטפחת אחת. היא נשכבה על הגב. מחייכת. לטפתי אותה מהברך עד החזה, נושק לה מעדנות. נטלתי את ידה, ולפפתי את המטפחת. באותו רגע הקשירה הייתה ממני והלאה. כל כולי רציתי לחוש את מגע עורה על עורי. התנשקנו ארוכות. התחלתי לטפס אט לכיוון אגן ירכיה, נותן לה לחוש את זיקפתי המשוטטת על גופה. אך הנבלה עמדה בפרץ. "קודם קשירה" היא אמרה בחיוך. ובזריזות היא נשכבה על הבטן. לא הייתה ברירה. נטלתי את המטפחת המיותמת. אולם כדרכם של צימרים קונבנציונאלים, המתעלמים במפגיע מחובבי הקשרים למינהם, המיטה לא סיפקה שום נקודת קשר. אך לא אלמן ישראל. בזריזות מפתיעה (לאור חרמנותי), גררתי את השולחן מקצה החדר, והעמדתי אותו בקצה המיטה. יד אחת הייתה קשורה. היד השניה הייתה אתגר גדול בהרבה. סוף סוף היה שולחן אחד בחדר. אולם גם כאן הוכח כי כשרוצים – יכולים. לקחתי את שני הכסאות, וקשרתי את המטפחת לשניהם יחד. עתה יכולתי להתפנות לדבר שלשמו התכנסנו כאן. התחלתי לנשק אותה מהעורף ולאורך כל הגב. נעצרתי בישבנה, שעליו זממתי זה מכבר. היא הרימה אותו באויר, ונעמדה על ברכיה. לא הססתי לרגע, מיד הזדחלתי מתחתיה, בעמדת תקיפה מעולה לבצע את זממי האוראלי. ואם ממש יתחשק לה – אז גם 69. בלא היסוס ואומר הנפתי את ידיי, ולטפתי את ישבניה. הצמדתי אותה אל לשוני, והתחלתי בקיום המצוה ה614. לשוני נעה ימינה ושמאלה, מעלה מטה, בדוך ובסיבוב. שפתי הערוה רטטו מעונג והדגדגן אמר שירה. מבעד ליריכה שסגרו על אוזניי, שמעתי במעומעם את השולחן והכסאות נגררים על הרצפה. אולם חריקתם נשמעה לי כשירת הלויים בבית המקדש. לפתע חשתי כי התחשק לה. היא אחזה את קצה הזין בשפתיה. תהיתי בליבי כיצד היא תסתדר ללא ידיה? איך אני אסתדר ללא ידיה? אולם כל דאגותיי היו לא במקומן.
לזכרו של מונטגיו היד