אביה
"היא כל הזמן מחייכת וצוחקת
זה מגוחך", חשבתי לעצמי.
לא אהבתי את זה שהיתה צוחקת ממני הרבה,
הרי הגעתי לשיעורי יהדות רק כדי לקבל מלגה.
לא רציתי שתחפש את קרבתי. לא רציתי להכיר אף אחד\ת.
בסופ"ש המושלג נשלחנו למלון יפייפה בירושלים.
אני ורוני סיכמנו שנהיה יחד בחדר. רוני היתה היחידה שהכרתי, וגם זה רק
כי היא לומדת בחוג איתי.
אביה שאלה את רוני עם מי תהיה בחדר. "עם שמש".
"מי זו? התימניה המצחיקה?"
****
כשהגענו לחדר החלטתי לחלק סמכויות: אביה תהיה אחראית על ההווי והבידור, רוני על הזמנים, ואני על הסדר והקפה.
בבוקר רוני היתה שולחת אותנו להרצאות על יהדות, מוסר ונפש האדם,
ובערב אביה היתה דואגת לאלכוהול וגראס.
בלילה הראשון, יום חמישי, כבר השתכרנו לגמרי.
בבוקר בקושי נתלשנו מהמיטה , וגם זה רק כי פחדנו לפספס את ארוחת הבוקר ולהישאר רעבות.
סביב השולחן שוחחנו על הלילה שהיה.
רוני אמרה שהייתי פרובוקטיבית מידי.
אביה אמרה שהייתי ממש נפלאה.
בליל שישי ביקשתי מאביה שתחבק אותי
אני מרגישה את חום הגוף שלה ואני נוזלת...
רוני כבר נרדמה
אני מסתובבת אליה
"אני רוצה לאונן", אני לוחשת.
"איך אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת ויורדת עם הפנים שלה בין רגליי
היא פותחת אותן חזק, אבל אני מצמידה אותן ומושכת אותה אליי
"אביה, רק אני נוגעת בין הרגליים שלי. את רק תדאגי שרוני לא תשמע כלום"
היא סותמת לי את הפה חזק
אני כל כך נואשת להוציא את הצעקה הזו מהגוף לי,
כבר לא אכפת לי אם רוני תשמע,
אבל היא מחזיקה חזק.
"תסתמי, שמש, תסתמי!
שקט...שקט..."
אני נוגעת בעצמי והיא לוחשת לי מילים שהופכות לי את הגוף,
עד שאני מתפרקת לאלף חתיכות...
אני נצמדת אליה חזק
נושמת לתוך השיער שלה
היא מצמידה את הלב שלה לשלי בחיבוק חזק
הנשימות שלי נרגעות
הגוף שלי רפוי, שקט, כנוע
אני מרגישה שהתגנב לי אושר בין רגליי והציף את כל הגוף הקטן שלי.
ואז אני צוחקת
וגם היא
שתינו מתגלגלות בצחוק פרוע
ואני חושבת לעצמי שהצחוק שלה זה הדבר הכי מתוק בעולם.