אבודה בתוך החיים שלי...
היי, זאת פעם ראשונה שאני כותבת בפורום הזה ספציפית ובכלליות בפורומים. אני נמצאת כרגע בנקודה שחורה בחיים שלי שאני מרגישה כל כך לבד, ושאני לא יכולה להתייעץ עם אף אחד אבל מצד שני אני כן רוצה לשמוע דעות נוספות ועצות. עוד לפני שבכלל אני מתחילה לכתוב ולספר עלי יותר אני כבר מרגישה שהולכת להיות פה חפירה רצינית. ואשמח אם לא תתיאשו וכן תקראו ותגיבו.
אני בת 20, חיילת משוחררת כבר חצי שנה. אחרי שירות מלא ויחסית כיפיי. כרגע אני עומדת בפני אחת הצמתים החשובות בחיי, שזה בחירת מוסד אקדמאי ומקצוע לימוד (ובשאיפה לעסוק בו).
הבעיה (יותר נכון, אחת הבעיות) היא ששום מקצוע לא מדבר אלי.
ההורים שלי ואחים שלי נורא רוצים שאלמד הנדסת תוכנה. הם טוענים שזה מתאים לי, וזה מקצוע שיש בו עתיד כלכלי יחסית מובטח. אז הם ממליצים לי על זה. ובכלליות אני כל החיים שלי עושה הכל כמו שאבא ואמא אומרים. אני משתדלת לכבד אותם כמה שיותר, והכי הכי משתדלת לא לאכזב אותם. אני הבת הקטנה מתוך 4 ילדים. ואני מרגישה שאני צריכה להיות הילדה הקטנה והטובה של אבא ואמא, שמביאה להם רק נחת ושמחה. גם בתיכון בחרתי מגמה לפי מה שאבא ואמא אמרו, וגם כל האחים שלי בחרו אותה אז הייתה לי הרגשה של "אסור לי לאכזב". קרעתי את התחת ונלחמתי על 5 יחידות מתמטיקה ובסוף באמת הוצאתי ציון ממש טוב ואני שמחה שעשיתי את זה, וכנ"ל פיזיקה. עשיתי מה שההורים שלי אמרו לי, היה לי קשה בטירוף. זה כלל מאמצים רבים ובכי, וייאוש. אבל בסוף, התוצאה הסופית לא אכזבה בכלל וקיבלתי ציונים טובים + ואני שמחה שעשיתי את זה.
בסך הכל זאת גם הנטיה שלי, אני מניחה שיותר בגלל הרצון שלהם והעתיד המבטיח מאשר רצון אמיתי שלי ללמוד את המקצוע.
ההורים שלי לוחצים עלי להירשם ממש בימים הקרובים לכמה מקומות (והם מעדיפים שזה יהיה במקומות רחוקים מהבית - כנראה נמאסתי עליהם כבר חח) והם אומרים שבמקרה הכי גרוע יש עד אוגוסט ואפשר לבטל את כל ההרשמות. ובזה אני מסכימה איתם.
הבעיה השניה, שמתחברת לראשונה, זה חבר שלי. הוא עדיין בצבא לעוד קצת פחות משנה.
הוא לעומת ההורים שלי רוצה שאשאר במרכז ולא אלמד במקומות רחוקים. גם אם זה אומר לוותר על החלום שלי של ללמוד באוניברסיטה ובמקום זה ללמוד במכללות. (אין עם מכללות שום בעיה, פשוט מגיל צעיר החלום שלי זה לעשות טיול ארוך אחרי צבא -מה שלא קרה, כי חבר שלי אמר שזה לא יסתדר בנינו אם אני אטייל עכשיו כמה חודשים בחו"ל- והחלום השני זה ללמוד באוניברסיטה). אני ממש אוהבת אותו, ואני לא רוצה לפגוע בו ולשבור אותו, אני גם אספר לכם קצת עליו שתבינו עד כמה אני אוהבת אותו.
חבר שלי הוא בחור מקסים, מצחיק, ידע נרחב במלא נושאים אבל הוא לא מושלם. יש לו בעיה קטנה..יש לו מאניה דפרסיה קלה. וזה ממש קשה לי. אני בחורה עדינה שנפגעת בקלות. ויש לנו תקופות שאנחנו רבים כל יומיים. ולפעמים הריבים שלנו מגיעים למצב די מפחיד מהצד שלו, אבל אני יודעת שהוא יאהב אותי ובחיים לא יפגע בי. אבל כבר יצא לי לראות אותו במצבים של כעס קיצוני והרבה פעמים אני נכנסת להתקפי חרדות ממנו. ההתקפים האלה קורים גם אם אנחנו רבים בוואטספ או טלפון ואני לא נמצאת פיזית איתו. אני רק מרגישה את הריב בא ואני מתחילה לרעוד והלב שלי דופק בקצב מהיר מאוד. אבל למרות כל המריבות האלה אנחנו נשארים יחד ומתגברים על הכל. אגב, לא אמרתי אבל אנחנו שנה ו3 חודשים יחד.
דיברתי איתו על כל נושא הלימודים והוא תומך בי בכיוון של הנדסת תוכנה אם זה מה שיחסית מדבר אלי אז אחלה. אבל לא בלימודים המרוחקים. הוא מבטיח לי הבטחות שאיך שהוא ישתחרר נשכור דירה יחד במרכז, ואני אלמד במרכז, ויהיה לנו כיף, יחד. הוא כל כך מקסים והוא כל כך אוהב אותי. והראש שלי מלא בלבטים. כי אני כן מפחדת מכל ההתקפים האלה שלו. ההתקפים האלה הם לא רק במצבי כעס וזעם, גם במצב שמשהו קטנטן מתפקשש והוא נכנס מזה לדיכאון עמוק. זה שובר אותי. פעם הייתי חייכנית, כל מקום שהייתי נכנסת אליו ישר היו מדברים איתי על החיוך שלי. היום זה כבר לא ככה. אני מרגישה שקצת איבדתי את שמחת החיים שלי.
טוב, סטיתי מהנושא... בקיצור. הוא לא היה הרבה בבית שלי ואני מרגישה שההורים שלי לא הכי מרוצים שאני מתראה איתו. ואני ממש לא בטוחה שהם יתלהבו מהרעיון שנגור יחד. ואני לא יודעת אם אני יכולה לאכזב אותם ככה. שגם אגור איתו, בניגוד לרצונם, וגם אלמד במכללה או מקצוע אחר באוניברסיטת ת"א. אבל מצד שני אני מרגישה שאני לא יכולה לעזוב את חבר שלי.. אני לא יודעת איך יהיה לו בלעדי. אם הוא יצליח למצוא מישהי שתסתדר איתו ועם האופי הזה וסה"כ זה כן מגיע לו, כי הוא באמת מקסים וחמוד וג'נטלמן וכשהוא אוהב אז הוא אוהב מכל הלב.
אני מניחה שאתם קוראים את זה ואתם חושבים "אהה, זה הצרות שלה?! מפונקת.. יש לה חיים דבש". אבל גם קשה לתאר במילים בדיוק מה עובר עלי ואיך אני מרגישה. (בתמצות קצר זה - אני מאמינה שהפתרון הכי טוב זה פשוט למות עכשיו ולא להצטרך להתמודד עם כל זה)
והדבר השני זה שבשנה האחרונה אני מרגישה שממש התנתקתי מהחברות שלי, גם החברות מהתיכון וגם החברות מהצבא. אני לא יודעת למה הניתוק הזה אבל זה פשוט קורה. ולמרות שאני גם משתדלת לבוא ולהיות עם חברות שלי (מהתיכון, אנחנו חבורה כזאת של 11 בנות) אני מרגישה כאילו הן לא אוהבת את האופי שלי, כאילו אני רק מעצבנת אותן כל הזמן, וזה רק גורם לי לרצות להתנתק יותר, וגם כשאני איתם אז פחות לדבר ופחות להביע דעה. כי כשאני מביעה אותה אז אני מרגישה שקוטלים אותי.
תודה רבה רבה לכל מי שהגיע עד פה, וקרא הכל.
אני אשמח לשמוע את דעתכם, בין אם היא נחמדה וטובה ובין אם היא עלולה לפגוע בי. בין אם היא על משהו ספציפי ובין אם היא כללית.
שיהיה לילה טוב
היי, זאת פעם ראשונה שאני כותבת בפורום הזה ספציפית ובכלליות בפורומים. אני נמצאת כרגע בנקודה שחורה בחיים שלי שאני מרגישה כל כך לבד, ושאני לא יכולה להתייעץ עם אף אחד אבל מצד שני אני כן רוצה לשמוע דעות נוספות ועצות. עוד לפני שבכלל אני מתחילה לכתוב ולספר עלי יותר אני כבר מרגישה שהולכת להיות פה חפירה רצינית. ואשמח אם לא תתיאשו וכן תקראו ותגיבו.
אני בת 20, חיילת משוחררת כבר חצי שנה. אחרי שירות מלא ויחסית כיפיי. כרגע אני עומדת בפני אחת הצמתים החשובות בחיי, שזה בחירת מוסד אקדמאי ומקצוע לימוד (ובשאיפה לעסוק בו).
הבעיה (יותר נכון, אחת הבעיות) היא ששום מקצוע לא מדבר אלי.
ההורים שלי ואחים שלי נורא רוצים שאלמד הנדסת תוכנה. הם טוענים שזה מתאים לי, וזה מקצוע שיש בו עתיד כלכלי יחסית מובטח. אז הם ממליצים לי על זה. ובכלליות אני כל החיים שלי עושה הכל כמו שאבא ואמא אומרים. אני משתדלת לכבד אותם כמה שיותר, והכי הכי משתדלת לא לאכזב אותם. אני הבת הקטנה מתוך 4 ילדים. ואני מרגישה שאני צריכה להיות הילדה הקטנה והטובה של אבא ואמא, שמביאה להם רק נחת ושמחה. גם בתיכון בחרתי מגמה לפי מה שאבא ואמא אמרו, וגם כל האחים שלי בחרו אותה אז הייתה לי הרגשה של "אסור לי לאכזב". קרעתי את התחת ונלחמתי על 5 יחידות מתמטיקה ובסוף באמת הוצאתי ציון ממש טוב ואני שמחה שעשיתי את זה, וכנ"ל פיזיקה. עשיתי מה שההורים שלי אמרו לי, היה לי קשה בטירוף. זה כלל מאמצים רבים ובכי, וייאוש. אבל בסוף, התוצאה הסופית לא אכזבה בכלל וקיבלתי ציונים טובים + ואני שמחה שעשיתי את זה.
בסך הכל זאת גם הנטיה שלי, אני מניחה שיותר בגלל הרצון שלהם והעתיד המבטיח מאשר רצון אמיתי שלי ללמוד את המקצוע.
ההורים שלי לוחצים עלי להירשם ממש בימים הקרובים לכמה מקומות (והם מעדיפים שזה יהיה במקומות רחוקים מהבית - כנראה נמאסתי עליהם כבר חח) והם אומרים שבמקרה הכי גרוע יש עד אוגוסט ואפשר לבטל את כל ההרשמות. ובזה אני מסכימה איתם.
הבעיה השניה, שמתחברת לראשונה, זה חבר שלי. הוא עדיין בצבא לעוד קצת פחות משנה.
הוא לעומת ההורים שלי רוצה שאשאר במרכז ולא אלמד במקומות רחוקים. גם אם זה אומר לוותר על החלום שלי של ללמוד באוניברסיטה ובמקום זה ללמוד במכללות. (אין עם מכללות שום בעיה, פשוט מגיל צעיר החלום שלי זה לעשות טיול ארוך אחרי צבא -מה שלא קרה, כי חבר שלי אמר שזה לא יסתדר בנינו אם אני אטייל עכשיו כמה חודשים בחו"ל- והחלום השני זה ללמוד באוניברסיטה). אני ממש אוהבת אותו, ואני לא רוצה לפגוע בו ולשבור אותו, אני גם אספר לכם קצת עליו שתבינו עד כמה אני אוהבת אותו.
חבר שלי הוא בחור מקסים, מצחיק, ידע נרחב במלא נושאים אבל הוא לא מושלם. יש לו בעיה קטנה..יש לו מאניה דפרסיה קלה. וזה ממש קשה לי. אני בחורה עדינה שנפגעת בקלות. ויש לנו תקופות שאנחנו רבים כל יומיים. ולפעמים הריבים שלנו מגיעים למצב די מפחיד מהצד שלו, אבל אני יודעת שהוא יאהב אותי ובחיים לא יפגע בי. אבל כבר יצא לי לראות אותו במצבים של כעס קיצוני והרבה פעמים אני נכנסת להתקפי חרדות ממנו. ההתקפים האלה קורים גם אם אנחנו רבים בוואטספ או טלפון ואני לא נמצאת פיזית איתו. אני רק מרגישה את הריב בא ואני מתחילה לרעוד והלב שלי דופק בקצב מהיר מאוד. אבל למרות כל המריבות האלה אנחנו נשארים יחד ומתגברים על הכל. אגב, לא אמרתי אבל אנחנו שנה ו3 חודשים יחד.
דיברתי איתו על כל נושא הלימודים והוא תומך בי בכיוון של הנדסת תוכנה אם זה מה שיחסית מדבר אלי אז אחלה. אבל לא בלימודים המרוחקים. הוא מבטיח לי הבטחות שאיך שהוא ישתחרר נשכור דירה יחד במרכז, ואני אלמד במרכז, ויהיה לנו כיף, יחד. הוא כל כך מקסים והוא כל כך אוהב אותי. והראש שלי מלא בלבטים. כי אני כן מפחדת מכל ההתקפים האלה שלו. ההתקפים האלה הם לא רק במצבי כעס וזעם, גם במצב שמשהו קטנטן מתפקשש והוא נכנס מזה לדיכאון עמוק. זה שובר אותי. פעם הייתי חייכנית, כל מקום שהייתי נכנסת אליו ישר היו מדברים איתי על החיוך שלי. היום זה כבר לא ככה. אני מרגישה שקצת איבדתי את שמחת החיים שלי.
טוב, סטיתי מהנושא... בקיצור. הוא לא היה הרבה בבית שלי ואני מרגישה שההורים שלי לא הכי מרוצים שאני מתראה איתו. ואני ממש לא בטוחה שהם יתלהבו מהרעיון שנגור יחד. ואני לא יודעת אם אני יכולה לאכזב אותם ככה. שגם אגור איתו, בניגוד לרצונם, וגם אלמד במכללה או מקצוע אחר באוניברסיטת ת"א. אבל מצד שני אני מרגישה שאני לא יכולה לעזוב את חבר שלי.. אני לא יודעת איך יהיה לו בלעדי. אם הוא יצליח למצוא מישהי שתסתדר איתו ועם האופי הזה וסה"כ זה כן מגיע לו, כי הוא באמת מקסים וחמוד וג'נטלמן וכשהוא אוהב אז הוא אוהב מכל הלב.
אני מניחה שאתם קוראים את זה ואתם חושבים "אהה, זה הצרות שלה?! מפונקת.. יש לה חיים דבש". אבל גם קשה לתאר במילים בדיוק מה עובר עלי ואיך אני מרגישה. (בתמצות קצר זה - אני מאמינה שהפתרון הכי טוב זה פשוט למות עכשיו ולא להצטרך להתמודד עם כל זה)
והדבר השני זה שבשנה האחרונה אני מרגישה שממש התנתקתי מהחברות שלי, גם החברות מהתיכון וגם החברות מהצבא. אני לא יודעת למה הניתוק הזה אבל זה פשוט קורה. ולמרות שאני גם משתדלת לבוא ולהיות עם חברות שלי (מהתיכון, אנחנו חבורה כזאת של 11 בנות) אני מרגישה כאילו הן לא אוהבת את האופי שלי, כאילו אני רק מעצבנת אותן כל הזמן, וזה רק גורם לי לרצות להתנתק יותר, וגם כשאני איתם אז פחות לדבר ופחות להביע דעה. כי כשאני מביעה אותה אז אני מרגישה שקוטלים אותי.
תודה רבה רבה לכל מי שהגיע עד פה, וקרא הכל.
אני אשמח לשמוע את דעתכם, בין אם היא נחמדה וטובה ובין אם היא עלולה לפגוע בי. בין אם היא על משהו ספציפי ובין אם היא כללית.
שיהיה לילה טוב
