אבא,
אבא, דווקא היום אין מי שיקשיב ילטף את שערי ויגיד לי ללכת לישון ושמחר יום חדש ואל תלכי יחפה שלא יהיה לך קר. דווקא היום והנה פסח, עמית בתל אביב הוא עבר לגור שם עם חברה שלו. כמעט בכיתי לו שם בפלפון, זה מוזר לי לכתוב לך עליהם את שניהם לא יצא לך להכיר כל התיכון שלי עבר בחברות הזו ועכשיו אני פה כותבת לך רוצה שתכיר אותם והם אותך, והם שם מתגעגעים אליי. זה מוזר לי לכתוב לך עליהם, ועוד במקלדת הזאת הקרה, המבודדת המשמימה, אבל היא איתי. חיכתה לי פה. מקלדת נאמנה. כי דווקא היום אין מי שישב לידי במיטה ודווקא היום הכי רציתי. במיטה החדשה שלי. קניתי מיטה חדשה ממש לפני שבוע, כמה היה לי קשה להיפרד מהחדר הקודם מהחדר שאהבת. דווקא היום לא קשה לי להיפרד כבר מכלום כי אין מי שישב לידי באמת. עדיף להם לצאת לשתות קפה. אין בי כעס או ציפיה, ככה בדרך כלל אבל דווקא היום זה אחרת כי כבר עברו 12 שנה בלעדיך, ובדיוק מחר נציין את זה. ויבואו כל האנשים וידברו , ויפטפטו וירכלו ויאכלו ויצחקו ויבכו, אני אבכה אחרי שהם ילכו. אני אספור את הדקות עד שהם ילכו, כי זו הדרך שלי לכעוס את היום הזה. החבר שליווה אותי תמיד בתחילת תהליך הכאב האינסופי לא ילווה אותי מחר הוא כבר התחתן עם מישהי( (אני לא רציתי אותו יותר). מה אתה חושב אבא? זה בסדר שלא רציתי אותו יותר? רציתי את הקסם רציתי תשוקה ופרפרים. והיו לי, פרפרים. נעימים. היו. אבל מחר וגם הלילה לא הוא יחבק אותי ולא אף אחד אחר, אפילו לא מי שמתיימר נורא שאחשוב שאני יקרה לו כי הם יצאו עכשיו לשתות קפה. יותר קל לשתות קפה בבית קפה, מאשר ללטף אותי קצת. מה אתה חושב אבא? ותל אביב נמצאת אי שם. אני פה עם המקלדת יש לי גם מיטה חדשה. אנחנו אוהבים סגול. אני ואתה. בספר הזכרונות שלי כתבת לי "מאבא שאוהב אותך לתמיד, זיכרון לבתי היפה, האדמה מתפוררת, אך האהבה לילדה הקטנה שלי לעולם נשארת"..צבעת לי פרחים, כתבת לי חיבוקים. אני מריחה אותם בנשמתי. את היותך. הלילה לא אמצא מנוחה אתה שומע אותי?
אבא, דווקא היום אין מי שיקשיב ילטף את שערי ויגיד לי ללכת לישון ושמחר יום חדש ואל תלכי יחפה שלא יהיה לך קר. דווקא היום והנה פסח, עמית בתל אביב הוא עבר לגור שם עם חברה שלו. כמעט בכיתי לו שם בפלפון, זה מוזר לי לכתוב לך עליהם את שניהם לא יצא לך להכיר כל התיכון שלי עבר בחברות הזו ועכשיו אני פה כותבת לך רוצה שתכיר אותם והם אותך, והם שם מתגעגעים אליי. זה מוזר לי לכתוב לך עליהם, ועוד במקלדת הזאת הקרה, המבודדת המשמימה, אבל היא איתי. חיכתה לי פה. מקלדת נאמנה. כי דווקא היום אין מי שישב לידי במיטה ודווקא היום הכי רציתי. במיטה החדשה שלי. קניתי מיטה חדשה ממש לפני שבוע, כמה היה לי קשה להיפרד מהחדר הקודם מהחדר שאהבת. דווקא היום לא קשה לי להיפרד כבר מכלום כי אין מי שישב לידי באמת. עדיף להם לצאת לשתות קפה. אין בי כעס או ציפיה, ככה בדרך כלל אבל דווקא היום זה אחרת כי כבר עברו 12 שנה בלעדיך, ובדיוק מחר נציין את זה. ויבואו כל האנשים וידברו , ויפטפטו וירכלו ויאכלו ויצחקו ויבכו, אני אבכה אחרי שהם ילכו. אני אספור את הדקות עד שהם ילכו, כי זו הדרך שלי לכעוס את היום הזה. החבר שליווה אותי תמיד בתחילת תהליך הכאב האינסופי לא ילווה אותי מחר הוא כבר התחתן עם מישהי( (אני לא רציתי אותו יותר). מה אתה חושב אבא? זה בסדר שלא רציתי אותו יותר? רציתי את הקסם רציתי תשוקה ופרפרים. והיו לי, פרפרים. נעימים. היו. אבל מחר וגם הלילה לא הוא יחבק אותי ולא אף אחד אחר, אפילו לא מי שמתיימר נורא שאחשוב שאני יקרה לו כי הם יצאו עכשיו לשתות קפה. יותר קל לשתות קפה בבית קפה, מאשר ללטף אותי קצת. מה אתה חושב אבא? ותל אביב נמצאת אי שם. אני פה עם המקלדת יש לי גם מיטה חדשה. אנחנו אוהבים סגול. אני ואתה. בספר הזכרונות שלי כתבת לי "מאבא שאוהב אותך לתמיד, זיכרון לבתי היפה, האדמה מתפוררת, אך האהבה לילדה הקטנה שלי לעולם נשארת"..צבעת לי פרחים, כתבת לי חיבוקים. אני מריחה אותם בנשמתי. את היותך. הלילה לא אמצא מנוחה אתה שומע אותי?
