אבא שלי

[גנגי]

זאת הזמנה

שניתן לנצל בכל עת שתחפצי. ביתי פתוח בפנייך תמיד וקפה טוב יש גם תמיד.

 

[משבר אמון]

../images/Emo9.gif נעים לשמוע

(אם כי, מהיכרותי את עצמי, אני לא אזום אקטיבית כדי לגרום-לזה-לקרות {אני מאנגלזת ללא הכרה היום, מה נהיה?), אז - בכוחות משותפים? אגב, מה עם להוסיף את "המחאת גשם" לאחל"ה? זה לא על זמן? (about time) אני עייפה, עזבי...

 

[רקוט קרומפלי]

אני מאלה שלא מסוגלים להתמודד

עם הבעת רגשות, בעיקר בדברים כאלה. הרגש פשוט מציף ואני מתחילה לבכות. במצב כזה קשה גם להביע את הדברים נכון. כמעט עשרים שנה אחרי שאבא שלי מת, ואני עדיין לא מסוגלת לדבר על זה עם אמא שלי בלי דמעות.

 

[החטא והשופטת]

אז...?

כאילו - מה רע בדמעות?

 

[משבר אמון]

נכון!

אז? הלוואי שהייתי יודעת לבכות..

 

[החטא והשופטת]

../images/Emo6.gif

אני יכולה לעשות שתבכי. רוצה?

 

[משבר אמון]

לא.

ואת גם לא יכולה. לא בשיטות שאת חושבת עליהן, לפחות.

 

[החטא והשופטת]

יש לי שיטות שאת לא מכירה. ../images/Emo11.gif

האחרון שאמר לי שאני לא יכולה לעשות שהוא יבכה (או יצחק, או יכעס, או יעלב, או יתגעגע...), בוכה על היום שהוא אמר לי את זה.

(הבעיה שהבכי שלו מדמם הפוך)

 

[משבר אמון]

../images/Emo121.gif אווווו, spooky ../images/Emo129.gif

 

[אטיוד5]

אצלי ההיפך

הלואי שהייתי יודע לשמוח בלי עכבות, בלי לחשוב גם על הזיפת שמתלווה לכל שמחה. מה הבעיה לבכות? חושבים על משהו עצוב שהיה או יהיה וישר בוכים. אם את רוצה אני יכול לעשות לך את זה בדמיון מודרך. את יכולה להתחיל בדברים קלים - שמחר מפטרים אותך, למשל, ואח"כ לעבור לעניינים יותר אישיים.

 

[משבר אמון]

אתה ממש לא מבין.

אבל אין לי כוח וחשק להסביר, אז תיאלץ להישאר בחוסר ההבנה הזה.

 

[אטיוד5]

שאת לא מאפשרת/מרשה לעצמך ...

שאת פוחדת להתפס בעיני עצמך ... שאת סגורה אפילו כלפי עצמך ... בחייך, מוכר הסיפור על כל גווניו. ובעיקר, שאף אחד לא מבין כלום, וגם לא מאמין. מוכר ונמכר. אבל לא קניתי עד תום.

בכ"ז.

 

[D o r o t h y]

אני אסביר קצת בכל זאת

זה לא כזה פשוט. אני מדברת רק בשם עצמי, או קיי? אותי חינכו שלא בוכים. אם אפשר לעשות משהו עושים, ואין שום טעם בבכי. לא "עשו חשבון" לאופי המשחרר של הבכי ולתכונות המרפאות שלו, ולימדו אותנו להדחיק. עכשיו כשלמדתי כמה זה טוב לבכות, זה לא כזה פשוט, כי זה לא משהו שיוצא באופן טבעי. ככה זה אצלי לפחות. בכל מקרה, הרבה יותר קל לי לשמוח. הדבר היחיד שמפריע לי לשמוח, זה כעס. אם אני כועסת, אין מצב להילולות.

 

[החטא והשופטת]

אם אני מבינה נכון...

"בכי" מתורגם כמילה נרדפת ל"אי-עשייה"? מה שמזכיר לי שאתמול בערב, האיש הנחמד שגרר לי את האוטו למוסך החמיא לי שממש כיף לו להסיע אותי, כי אני לא כמו כל האנשים האלה שכשנתקע להם האוטו מתחילים להיות עצבנים ולבכות. אני מצליחה לשמור את החיוך על הפנים ולהיות במצברוח טוב. חשבתי לעצמי שאיזה מזל שהוא לא ראה אותי בכל השעה שקדמה לזה שהוא הגיע, כשהתייפחתי בטלפון לכל מי שרק הסכים לענות לי, עד שהאביר שלי אמר שהוא בא להציל אותי ושלא לדאוג.

 

[משבר אמון]

למה את בוכה?

מישהו מת?! אסור לבכות, אסור להיות סתם במצב רוח רע, בלי אפילו לדעת למה, ולשקוע בפיחסה, אסור להיות לא יצרני, אסור לרחם על עצמך, כי הרי הכל בסדר, ו.. תגידי תודה שאת בריאה, ושיש לך עיניים לראות ורגליים שהולכות. כאלה מין. (שוב, מציפה אותי אשמה כי ברגעים אלה אמא שלי עוזרת לי ונמצאת עם הילדים כדי שאני אוכל לעבוד, אבל.. כרגיל, אני אתמודד עם אותה אשמה. לפחות עד ה

של גנגי)

 

[החטא והשופטת]

../images/Emo13.gif

את מבינה שהאשמה שמציפה אותך ושה-"למה את בוכה? מישהו מת?" זה אותו דבר, כן? תגידי תודה שיש לך אמא שמטפלת בילדים שלך ותפסיקי להתלונן על זה שהיא לא נתנה לך לבכות! אחד הדברים שאני הכי אוהבת באיך שאחותי מחנכת את הילדות שלה, הוא זה שהיא מעודדת אותן להתלונן עליה כשמשהו לא נראה להן, בעודה מחבקת ומלטפת אותן. וגם שכשהן מסכנות היא אומרת להן "אוי, מסכנה, בואי תבכי..." (שוב: עם חיבוקים וליטופים). לא שהן לא יצאו מתוסבכות וישלמו הרבה כסף לפסיכולוג בשביל לפתור את התסביכים שאמא שלהן הכניסה בהן, אבל לפחות הן יודעות שרגשות זה בסדר, לא משנה מאיזה סוג הם, שאפשר ומותר לכעוס ושאוהבים אותן גם כשהן לא מרגישות כל כך טוב.

 

[רקוט קרומפלי]

זה ממש טוב.

הבנות שלי יודעות שהן יכולות לבוא ולהגיד לי "אמא, יש לי בכי להוציא", ואז אני מחבקת אותן עד שנגמר. אני לא חושבת שיש דבר כזה "רגש שלילי", שאסור להרגיש אותו - עצב, כעס, קנאה - הכל הולך.

 

[משבר אמון]

אופן החינוך של אחותך שאת מתארת

כאן הוא בהחלט משהו שמאפיין גם את ההורות שלי, ואני רואה אצל הילדים שלי סימנים לזה שזה הוטמע, ושהם יודעים שמותר לכעוס, ומותר לומר לנו הכל. אני - כשזה נוגע אליי - עד לפני לא הרבה זמן לא הייתי מסוגלת לחשוב אפילו על לכעוס, או על להיות חסרת סבלנות, אז בטח שלא לבטא רגשות שכאלה. המזל הוא שהאינסטינקטים שלי בריאים, ושאני מעבירה לילדים שלי מה שמסתבר כדבר הנכון. ולגבי להפסיק להתלונן. אני לא חושבת שאני מתלוננת. אני חושבת שאני מעבדת את הדברים. אני בקשר מצוין עם אמא שלי, סוף סוף פחות "דביק" (אם כי אני חרדה לגביה ברמות שלא יאומנו), סוף סוף לומדת לקחת את המרחב שלי, אבל עדיין שומרת איתה על קשר טוב מאוד, כששתינו know better than לעלות על מהמורות (גם זה ידע חדש אצלי - לא לקוות שהאמת שלי תחול גם עליה, להבין שזה לעולם לא יקרה; רק אתמול, כשדובר על כמה שחבל שהקשרים הם כמו שהם, היא אמרה שהיא יודעת שהם, ההורים שלי, עשו הכל כמו שצריך. אני כבר לא מנסה להתווכח..)

 

[D o r o t h y]

לא בדיוק

אבל פעם ככה ההורים שלי התמודדו עם הבכי שלי. זה התקבע.

 

[איזבלה גרדנר]

דווקא אני בכיינית לא קטנה

ומאוד מחצינה רגשות אבל היחסים האלה עם אבי בטח דפקו אותי בצורה כזאת או אחרת