היינו בסרט הזה....
אלה התחושות של הילדים ואי אפשר לקחת להם את זה. תגידי מה שתגידי להם. גם אני אמרתי. זה לא עזר לי. אלה הנעליים שלהם. הבן שלי אמר לי הילדים שלה יותר חשובים ממני. החברה שלו יותר חשובה ממני. בהתחלה התעקשתי שייקח אותו ויהיה איתו. זה לא עזר. הזמן עשה את שלו. אחרי שהציפיות האומללות של הילד ירדו, כך גם הפגיעות שלו ממנו. הוא הבין שאין טעם לחכות לו. מה שיגיע יגיע כמו זכייה בפייס. להגיד לך את האמת, אם אין מערכת יחסים סדירה ונאותה, עדיף שלא תהיה. מה שהם מבשלים (וגם נשים) זה מה שהאם יאכלו. אני לא יודעת בת כמה הבת שלך, אבל הבן שלי נכנס בסוף לרוטינה שהחיים שלו הם איתי, ואין מה לצפות ממנו יותר. אין שבת פה שבת שם. אין ימים פה ימים שם. הכל פה כאן אצלי. הוא הבין שהקן שלו כאן. וטוב לו עם זה. אין ספק - היה קשה מאוד בהתחלה. אבל היום הרבה יותר קל. כמובן שהוא היה רוצה שיהיה לו אבא כמו לכולם. אבל אין כמו כולם. אין מה לעשות. הצעה ידידות, לא להפסיק לדבר עם הילדה. לשמור על ערוץ תקשורת פתוח ככל האפשר, שתוציא את מה שיש לה כל הזמן. בהצלחה לך.
