אילן רוזינר
New member
המצב משתפר, השבח לאל
ככל שהמצב הכללי שלי (עבודה, תחביבים, עניינים) משתפר, כך מצב הזמן הולך ומדרדר. אין זמן ללכת לאכול/לשתות, קל וחומר אין זמן לכתוב על הפעמים הבודדות בהם בכל זאת החיים מאלצים אותי לאכול/לשתות. אבל מכוון שקיטרתי כאן לא מעט על שמקומות טובים הולכים ומתמעטים - אני חש חובה מוסרית לדווח על כך שהממוצע של הנאה שלי עלה באופן מובהק בחודש האחרון. כלומר, גם בתחום האוכל/שתייה המצב משתפר. מין תופעה קוסמית רב-ערוצית כזאת. אתייחס בקיצור נמרץ ל"יבול" של מקומות בהם ביקרתי לראשונה בחודש האחרון.
החממה. בר-מסעדה בכניסה לכפר אז"ר (5 דקות נסיעה מת"א. אל תעקמו את האף, יא סנובים, אפשר אפילו לרכב על אופניים, אם מפחדים לשתות ולנהוג). חצר גדולה ונאה שמתאימה יותר לקיץ, מתחם מקורה גדול – חממה לשעבר – מעוצב בפשטות אלגנטית. מרווח גדול בין שלחן לשלחן, שינוי מרענן לעומת הצפיפות התל-אביבית. קהל מגוון מבחינת גילאים, בעיניי זה פלוס, הרב נראים אנשים מיישובים שונים בסביבה. שרות לבבי ויעיל. יש שם מבחר מנות חסרות גלוטן, המלצרית טרחה לציין שבסלט שהוזמן יש קרוטונים ושאלה אם זה בסדר, כבוד (לתשומת לב הקורא אמירהיר). מבחר קטן ונחמד של יינות ישראלים (שתינו מרלו של אלונה, 135 ₪, יין שתיי לגמרי). המינוס היחיד הוא מבחר הבירות הסטנדרטי, שום דבר מעניין. אכלתי שרימפס מוקפצים ומוגשים ברוטב עשיר, מנה אידאלית לחורף וטעימה ביותר, ממש הפתעה (69 ₪ ראויים לגמרי). הרוטב נוגב עד תום בלחם שום מעולה (18 ₪). אכלתי מנת בשר בשם "פויקה" – לא בטוח שעשו אותה באדמה, אבל עשו אותה טוב, שוב – מנה ענקית, "מנחמת" - שונא את המלה הזאת ביחס לאוכל, אבל כנראה שהיא מתאימה למקרה דנן (69 ₪). בקיצור – מקום מומלץ ביותר.
קמפנלו. היעד המקורי באותו ערב היה רום סרביס בדיזנגוף פינת נורדאו. ברגע שהבחנו במרווח של שניים וחצי מיקרון (או מיקרוב?) בין שלחן לשלחן, בכמות הבלונד המלאכותי, באווירה השמחה המאוסה ובתור המחכה לכך שיתפנה ננומטר רבוע אחד פנוי בנדל"ן המולקולרי – ברגע שהבחנו בכל אלה ומבלי להגיד מלה זו לזה – פשוט המשכנו ללכת, מנסים לשדר שאין שום קשר ביננו לבין המקום העולז. נזכרתי במסעדה האיטלקית של מנה שטרום שנפתחה יחסית לא מזמן נורדאו/בן יהודה. כך, מבלי להתכוון, הגעתי למקום שכנראה יהפוך לקבוע שלי. טרטוריה צנועה ולא מתיימרת, עם אווירה שקטה וחמימה ועם נוכחות בולטת של השפים (גם רואים אותם טורחים על בחירת מוצרים מתוך הויטרינה הפתוחה שבכניסה, גם שומעים את ההמלצות שלהם המועברות ע"י המלצרים – וגם אפשר לתקשר ולהתייעץ אם רוצים). כנראה שנוכחות מורגשת של שף בשר ודם זה מה שמבדיל בין מה שמתקרא "מסעדת שף" לבין מסעדה של שף. אבל ניחא, אנחנו כאן בשביל להבליט את החיובי, לא לקטר על השלילי. שתינו קיאנטי ליאונרדו 2012 פשוט וחביב להפליא (100 ₪). לחם, זיתים וחמאה הוגשו על חשבון הבית (הלו, מר שטרום, זה תל אביב פה, אתה אמור לגבות 20 ₪ על זה!). הגברת שתתה מרק ריבוליטה (36 ₪), אמרה שככה הוא צריך להיות (לי היה טעים, אבל זה אוכל של בנות, מה אני מבין), אני אכלתי את המיוחדת של אותו יום – פסטה שחורה עם מולים וקלמרי על רוטב עדין-עדין של עגבניות, תענוג צרוף (75 ש"ח). לקינוח – אספרסו מושלם (9 ₪) וטירמיסו שאפילו אני עמדתי על זכותי לאכול חלק ממנו (36 ₪). לסיכום, מבחינתי – האיטלקיה המושכת ביותר בעיר.
שישה במאי. על ככר דיזנגוף, איפה שהיה הסניף הנחמד של "לה צ'מפה". אחות ל"חמישה במאי" הירושלמית הכה חביבה עלי שהוסיפה מספר בירידה מההר. המקום שמר על החביבות הירושלמית הכובשת ועל המחירים השפויים. ארבע בירות מהחבית: שתיים לבנים (בק'ס ופרנציסקנר), שתיים לבנות (קסטיל ועוד איזו קריק, לא זוכר את שמה), תפריט בר משודרג. שתינו פרנציסקנרים (30 לחצי, היום זה כמעט חינם), אכלנו כל אחד מנה של המבורגרונים חמודים, טעימים ועשויים במדוייק (18 ₪ לזוג) ואכלנו צ'יפסים – ענקיים, מטוגנים עד לקריספיות מוחלטת, תענוג, הכי טעים שיש (20 ₪). לא מכיר היום בתל אביב בר חמוד מזה.
ארנולד. כן, זה של החצילים, היום במתחם הספורטיבי של רחוב שיטרית. שמחתי שביקרתי שם אחרי שלא הייתי 20 שנה – כי נוכחתי פעם נוספת שנוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם ואני מעדיף, עם כל הרגשנות לי, לחיות, כמו הנשיא פרס, את העתיד או מקסימום, את היום (ננוטכנולוגיה, ברברה סטרייסנד וכיו"ב). המקום מלא נוסטלגיה עד אפס מקום. בירה של שנות ה-80 (גינס היא הצעקה האחרונה), עיצוב של שנות ה-80 (עץ ותמונות על הקיר וכאלה), אוכל של שנות ה-80 (החציל הבלקני המיתולוגי ונקניקיות קנקר המיתולוגיות. אני לא אפרט, יען כי אני במצב רוח חיובי, לא רוצה לקלקל את הקארמה), שרות של שנות ה-80 (שוב, מהסיבה הנ"ל אגיד רק שהוא מאוד-מאוד משתדל) וקהל משנות ה-80 (גברים שהיו בשיאם, נגיד, בגיל 40, בשנות ה-80, ומאז רק הוסיפו למוצקות הגוף המוצק ממילא, לרוחב תנועות הידיים האדנותיות, לטיב גילוח הראש ולסחבקיות הישראלית הרועשת שהיתה כה חביבה עליי בשנות ה-80). מרוב נוסטלגיה במקום, לא מצאתי שם מקום לעצמי... אבל אני שמח שביקרתי, ככה לומדים, כמו שאמר הבדואי לבנו.
הרובע השישי ליד ככר המדינה. לא הפעם הראשונה שלי שם, כן הפעם הראשונה בערב. עדיין מקום חביב לעסקית בצהריים, אבל בערב, לטעמי, לא שווה את הכסף – אלא אם באים לשתות וללוות את היין במנה כמו פטה כבד עוף, נדיבה וטעימה. על אף האמור – טוב שיש אותה בסביבה.
תיאודורוס. מסעדה אתיופית בתחילת אלנבי. קפצתי אליה פעם לבקר חברים בדרך מ- אל-, אבל לראשונה אכלתי בה ממש. אכלתי טיבס בקר שכמו כל המנות מלווה באינג'ירה פרוסה על מגש גדול וגם כמה חתיכות מקופלות בסלסלה + כמה תבלינים. ב-50 ₪ - יופי של דבר, אם כי היה שם הרבה שמן טיגון בתוך הבשר ואני, חובב כל דבר לא בריא, ניגבתי אותו במלואו עם האינג'ירה – טעות. בירה אתיופית בבקבוק ב-17 ₪, כוס יין אדום נחמד (תבור כלשהו) ב-25 ₪ - שווה לגמרי אם נמצאים בסביבה.
לבונטין 7. ביקרתי שם בהופעות, אף פעם לא ישבתי על הבר. בגדול – בר במובן הקלאסי של המלה. נינוח, מרווח, עם נוכחות של בעל הבית וצוות העובדים עם אופי. פליי-ליסט מעולה (איפה עוד שומעים מהאלבום האחרון של קוקו-רוסי?). אמנם מבחר הבירה הוא סטנדרטי ואין אוכל (רק אפונה-וואסאבי וכאלה) ומותר לעשן בפנים (יעני, זה "אזור עישון" של חלל ההופעות) – ביליתי שם שעתיים נעימות עם אורח מחו"ל.
פטריק'ס. לשם הלכנו אחרי שבכל זאת העשן של לבונטין 7 התחיל לשרוף את העיניים. בר אירי, עאלק, בשדרות רוטשילד. חשבתי שאופנת "הפאבים האיריים" עברה כבר מן העולם, אבל לא - הנה עוד אחד מצטרף אל שורת הרוקדים. כל זמן שהייתי שם ניסיתי להבין, מה בדיוק אירי בו. על הקיר היה פסל של נבל אירי, בתפריט הגינס הוצבה במקום הראשון, ומדי פעם התנגנה המוסיקה מעצבנת שבד"כ מלווה את המופעים הביזאריים האלה של שורת רובוטים/רובוטיות שעושים משהו עם הרגליים עם חיוך קפוא על השפתיים. מה שטעמנו מהאוכל לא ממש הרשים (נקניקיות "של אלן" שכבר מזמן הפכו למותג במקום מוצר בשר איכותי, 41 ₪, קדירת טלה עם בשר סיבי ויבש, 79 ₪). על פניו – לא בדיוק מקום כלבבי. אממה. יש שם מבחר בירות יפה, המקום בסך הכל מרווח, האקוסטיקה בסדר, השרות יעיל – אז בהחלט ניתן לעצור בו אם מסתובבים עם תיירים בנתיב הבאוהאוס.
חמארה. הרצל 210 רחובות. חבר רחובותי אמר שאני חייב להגיע לשם. הגעתי עם חברה רחובותית. מקום חדש לגמרי (שבועיים), קטן וחמוד. נראה שמחזיקים אותו כמה חבר'ה צעירים. המקום לא חף מפוזה של היעדר פוזה, מרמזי היפסטריות קלים וממגניבות עצמית מסויימת, אבל הכל בקטנה, לא במנות מעיקות. קבלת הפנים היתה לבבית מאוד. לה שוף עלתה 28, קמפרי עלה 27.3, ת. שתיה קלה עלתה 10.9 (כך במקור). לבבות עוף על הפנצ'ה (24) היו בכמות נדיבה, צלויים בדייקנות מפתיעה, עם תוספת, מדוייקת עף היא, של בצל, פלפל גרוס ומלח גס. כל זה גרם לי להגיד ביציאה – "אם היה כזה מקום ליד הבית שלי, הייתי יושב בו כל ערב".
גרקו. תוספת חדשה למרכז המסחרי של אזורי חן, המעוז העולמי של ג'יפאים וג'יפאיות. טברנה יוונית עם סטיילינג מוקפד של טברנה יוונית. שבת בצהריים, משפחות של אמא ג'יפאית, אבא ג'יפאי וילדים ג'יפאונים בלונדים, מוסיקה יוונית אותנטית בווליום חזק, השלחנות מצופפים עד בלי די, השמחה בעיצומה. לא היה מקום פנוי, וגם כל התפאורה לא עשתה לי את זה, אז שתיתי אוזו על פינת הדלפק (36 ₪ ל-100 מ"ל, הגון מאוד במחירים של היום) עת המתנתי שהכינו לי מנה של גירוס בפיתה ל-TA (עגל וכבש, 36 ₪). שאלו אם אני רוצה את הגירוס עם ציזיקי או טחינה, כמובן אמרתי ציזיקי. על אף זאת, השווארמה באה ערומה כביום היוולדה, לא ציזיקי ולא זבובים. היא היתה בסדר גמור, אבל לא יותר בסדר גמור משווארמה בסדר גמור רגילה, רק בלי האמבה והפטרוזיליה והתוספות האחרות (מי שאוהב, אני חושב שלהוסיף לשווארמה משהו חוץ מאמבה ופטרוזיליה זה פשע חמור, שני רק לפשע של לא להוסיף לשווארמה אמבה ופטרוזיליה). הפיתה היתה מהסוג הלפאי היווני הקט
ככל שהמצב הכללי שלי (עבודה, תחביבים, עניינים) משתפר, כך מצב הזמן הולך ומדרדר. אין זמן ללכת לאכול/לשתות, קל וחומר אין זמן לכתוב על הפעמים הבודדות בהם בכל זאת החיים מאלצים אותי לאכול/לשתות. אבל מכוון שקיטרתי כאן לא מעט על שמקומות טובים הולכים ומתמעטים - אני חש חובה מוסרית לדווח על כך שהממוצע של הנאה שלי עלה באופן מובהק בחודש האחרון. כלומר, גם בתחום האוכל/שתייה המצב משתפר. מין תופעה קוסמית רב-ערוצית כזאת. אתייחס בקיצור נמרץ ל"יבול" של מקומות בהם ביקרתי לראשונה בחודש האחרון.
החממה. בר-מסעדה בכניסה לכפר אז"ר (5 דקות נסיעה מת"א. אל תעקמו את האף, יא סנובים, אפשר אפילו לרכב על אופניים, אם מפחדים לשתות ולנהוג). חצר גדולה ונאה שמתאימה יותר לקיץ, מתחם מקורה גדול – חממה לשעבר – מעוצב בפשטות אלגנטית. מרווח גדול בין שלחן לשלחן, שינוי מרענן לעומת הצפיפות התל-אביבית. קהל מגוון מבחינת גילאים, בעיניי זה פלוס, הרב נראים אנשים מיישובים שונים בסביבה. שרות לבבי ויעיל. יש שם מבחר מנות חסרות גלוטן, המלצרית טרחה לציין שבסלט שהוזמן יש קרוטונים ושאלה אם זה בסדר, כבוד (לתשומת לב הקורא אמירהיר). מבחר קטן ונחמד של יינות ישראלים (שתינו מרלו של אלונה, 135 ₪, יין שתיי לגמרי). המינוס היחיד הוא מבחר הבירות הסטנדרטי, שום דבר מעניין. אכלתי שרימפס מוקפצים ומוגשים ברוטב עשיר, מנה אידאלית לחורף וטעימה ביותר, ממש הפתעה (69 ₪ ראויים לגמרי). הרוטב נוגב עד תום בלחם שום מעולה (18 ₪). אכלתי מנת בשר בשם "פויקה" – לא בטוח שעשו אותה באדמה, אבל עשו אותה טוב, שוב – מנה ענקית, "מנחמת" - שונא את המלה הזאת ביחס לאוכל, אבל כנראה שהיא מתאימה למקרה דנן (69 ₪). בקיצור – מקום מומלץ ביותר.
קמפנלו. היעד המקורי באותו ערב היה רום סרביס בדיזנגוף פינת נורדאו. ברגע שהבחנו במרווח של שניים וחצי מיקרון (או מיקרוב?) בין שלחן לשלחן, בכמות הבלונד המלאכותי, באווירה השמחה המאוסה ובתור המחכה לכך שיתפנה ננומטר רבוע אחד פנוי בנדל"ן המולקולרי – ברגע שהבחנו בכל אלה ומבלי להגיד מלה זו לזה – פשוט המשכנו ללכת, מנסים לשדר שאין שום קשר ביננו לבין המקום העולז. נזכרתי במסעדה האיטלקית של מנה שטרום שנפתחה יחסית לא מזמן נורדאו/בן יהודה. כך, מבלי להתכוון, הגעתי למקום שכנראה יהפוך לקבוע שלי. טרטוריה צנועה ולא מתיימרת, עם אווירה שקטה וחמימה ועם נוכחות בולטת של השפים (גם רואים אותם טורחים על בחירת מוצרים מתוך הויטרינה הפתוחה שבכניסה, גם שומעים את ההמלצות שלהם המועברות ע"י המלצרים – וגם אפשר לתקשר ולהתייעץ אם רוצים). כנראה שנוכחות מורגשת של שף בשר ודם זה מה שמבדיל בין מה שמתקרא "מסעדת שף" לבין מסעדה של שף. אבל ניחא, אנחנו כאן בשביל להבליט את החיובי, לא לקטר על השלילי. שתינו קיאנטי ליאונרדו 2012 פשוט וחביב להפליא (100 ₪). לחם, זיתים וחמאה הוגשו על חשבון הבית (הלו, מר שטרום, זה תל אביב פה, אתה אמור לגבות 20 ₪ על זה!). הגברת שתתה מרק ריבוליטה (36 ₪), אמרה שככה הוא צריך להיות (לי היה טעים, אבל זה אוכל של בנות, מה אני מבין), אני אכלתי את המיוחדת של אותו יום – פסטה שחורה עם מולים וקלמרי על רוטב עדין-עדין של עגבניות, תענוג צרוף (75 ש"ח). לקינוח – אספרסו מושלם (9 ₪) וטירמיסו שאפילו אני עמדתי על זכותי לאכול חלק ממנו (36 ₪). לסיכום, מבחינתי – האיטלקיה המושכת ביותר בעיר.
שישה במאי. על ככר דיזנגוף, איפה שהיה הסניף הנחמד של "לה צ'מפה". אחות ל"חמישה במאי" הירושלמית הכה חביבה עלי שהוסיפה מספר בירידה מההר. המקום שמר על החביבות הירושלמית הכובשת ועל המחירים השפויים. ארבע בירות מהחבית: שתיים לבנים (בק'ס ופרנציסקנר), שתיים לבנות (קסטיל ועוד איזו קריק, לא זוכר את שמה), תפריט בר משודרג. שתינו פרנציסקנרים (30 לחצי, היום זה כמעט חינם), אכלנו כל אחד מנה של המבורגרונים חמודים, טעימים ועשויים במדוייק (18 ₪ לזוג) ואכלנו צ'יפסים – ענקיים, מטוגנים עד לקריספיות מוחלטת, תענוג, הכי טעים שיש (20 ₪). לא מכיר היום בתל אביב בר חמוד מזה.
ארנולד. כן, זה של החצילים, היום במתחם הספורטיבי של רחוב שיטרית. שמחתי שביקרתי שם אחרי שלא הייתי 20 שנה – כי נוכחתי פעם נוספת שנוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם ואני מעדיף, עם כל הרגשנות לי, לחיות, כמו הנשיא פרס, את העתיד או מקסימום, את היום (ננוטכנולוגיה, ברברה סטרייסנד וכיו"ב). המקום מלא נוסטלגיה עד אפס מקום. בירה של שנות ה-80 (גינס היא הצעקה האחרונה), עיצוב של שנות ה-80 (עץ ותמונות על הקיר וכאלה), אוכל של שנות ה-80 (החציל הבלקני המיתולוגי ונקניקיות קנקר המיתולוגיות. אני לא אפרט, יען כי אני במצב רוח חיובי, לא רוצה לקלקל את הקארמה), שרות של שנות ה-80 (שוב, מהסיבה הנ"ל אגיד רק שהוא מאוד-מאוד משתדל) וקהל משנות ה-80 (גברים שהיו בשיאם, נגיד, בגיל 40, בשנות ה-80, ומאז רק הוסיפו למוצקות הגוף המוצק ממילא, לרוחב תנועות הידיים האדנותיות, לטיב גילוח הראש ולסחבקיות הישראלית הרועשת שהיתה כה חביבה עליי בשנות ה-80). מרוב נוסטלגיה במקום, לא מצאתי שם מקום לעצמי... אבל אני שמח שביקרתי, ככה לומדים, כמו שאמר הבדואי לבנו.
הרובע השישי ליד ככר המדינה. לא הפעם הראשונה שלי שם, כן הפעם הראשונה בערב. עדיין מקום חביב לעסקית בצהריים, אבל בערב, לטעמי, לא שווה את הכסף – אלא אם באים לשתות וללוות את היין במנה כמו פטה כבד עוף, נדיבה וטעימה. על אף האמור – טוב שיש אותה בסביבה.
תיאודורוס. מסעדה אתיופית בתחילת אלנבי. קפצתי אליה פעם לבקר חברים בדרך מ- אל-, אבל לראשונה אכלתי בה ממש. אכלתי טיבס בקר שכמו כל המנות מלווה באינג'ירה פרוסה על מגש גדול וגם כמה חתיכות מקופלות בסלסלה + כמה תבלינים. ב-50 ₪ - יופי של דבר, אם כי היה שם הרבה שמן טיגון בתוך הבשר ואני, חובב כל דבר לא בריא, ניגבתי אותו במלואו עם האינג'ירה – טעות. בירה אתיופית בבקבוק ב-17 ₪, כוס יין אדום נחמד (תבור כלשהו) ב-25 ₪ - שווה לגמרי אם נמצאים בסביבה.
לבונטין 7. ביקרתי שם בהופעות, אף פעם לא ישבתי על הבר. בגדול – בר במובן הקלאסי של המלה. נינוח, מרווח, עם נוכחות של בעל הבית וצוות העובדים עם אופי. פליי-ליסט מעולה (איפה עוד שומעים מהאלבום האחרון של קוקו-רוסי?). אמנם מבחר הבירה הוא סטנדרטי ואין אוכל (רק אפונה-וואסאבי וכאלה) ומותר לעשן בפנים (יעני, זה "אזור עישון" של חלל ההופעות) – ביליתי שם שעתיים נעימות עם אורח מחו"ל.
פטריק'ס. לשם הלכנו אחרי שבכל זאת העשן של לבונטין 7 התחיל לשרוף את העיניים. בר אירי, עאלק, בשדרות רוטשילד. חשבתי שאופנת "הפאבים האיריים" עברה כבר מן העולם, אבל לא - הנה עוד אחד מצטרף אל שורת הרוקדים. כל זמן שהייתי שם ניסיתי להבין, מה בדיוק אירי בו. על הקיר היה פסל של נבל אירי, בתפריט הגינס הוצבה במקום הראשון, ומדי פעם התנגנה המוסיקה מעצבנת שבד"כ מלווה את המופעים הביזאריים האלה של שורת רובוטים/רובוטיות שעושים משהו עם הרגליים עם חיוך קפוא על השפתיים. מה שטעמנו מהאוכל לא ממש הרשים (נקניקיות "של אלן" שכבר מזמן הפכו למותג במקום מוצר בשר איכותי, 41 ₪, קדירת טלה עם בשר סיבי ויבש, 79 ₪). על פניו – לא בדיוק מקום כלבבי. אממה. יש שם מבחר בירות יפה, המקום בסך הכל מרווח, האקוסטיקה בסדר, השרות יעיל – אז בהחלט ניתן לעצור בו אם מסתובבים עם תיירים בנתיב הבאוהאוס.
חמארה. הרצל 210 רחובות. חבר רחובותי אמר שאני חייב להגיע לשם. הגעתי עם חברה רחובותית. מקום חדש לגמרי (שבועיים), קטן וחמוד. נראה שמחזיקים אותו כמה חבר'ה צעירים. המקום לא חף מפוזה של היעדר פוזה, מרמזי היפסטריות קלים וממגניבות עצמית מסויימת, אבל הכל בקטנה, לא במנות מעיקות. קבלת הפנים היתה לבבית מאוד. לה שוף עלתה 28, קמפרי עלה 27.3, ת. שתיה קלה עלתה 10.9 (כך במקור). לבבות עוף על הפנצ'ה (24) היו בכמות נדיבה, צלויים בדייקנות מפתיעה, עם תוספת, מדוייקת עף היא, של בצל, פלפל גרוס ומלח גס. כל זה גרם לי להגיד ביציאה – "אם היה כזה מקום ליד הבית שלי, הייתי יושב בו כל ערב".
גרקו. תוספת חדשה למרכז המסחרי של אזורי חן, המעוז העולמי של ג'יפאים וג'יפאיות. טברנה יוונית עם סטיילינג מוקפד של טברנה יוונית. שבת בצהריים, משפחות של אמא ג'יפאית, אבא ג'יפאי וילדים ג'יפאונים בלונדים, מוסיקה יוונית אותנטית בווליום חזק, השלחנות מצופפים עד בלי די, השמחה בעיצומה. לא היה מקום פנוי, וגם כל התפאורה לא עשתה לי את זה, אז שתיתי אוזו על פינת הדלפק (36 ₪ ל-100 מ"ל, הגון מאוד במחירים של היום) עת המתנתי שהכינו לי מנה של גירוס בפיתה ל-TA (עגל וכבש, 36 ₪). שאלו אם אני רוצה את הגירוס עם ציזיקי או טחינה, כמובן אמרתי ציזיקי. על אף זאת, השווארמה באה ערומה כביום היוולדה, לא ציזיקי ולא זבובים. היא היתה בסדר גמור, אבל לא יותר בסדר גמור משווארמה בסדר גמור רגילה, רק בלי האמבה והפטרוזיליה והתוספות האחרות (מי שאוהב, אני חושב שלהוסיף לשווארמה משהו חוץ מאמבה ופטרוזיליה זה פשע חמור, שני רק לפשע של לא להוסיף לשווארמה אמבה ופטרוזיליה). הפיתה היתה מהסוג הלפאי היווני הקט
