התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

היא בגיל הסערות הפנימיות

מנק' המבט האנתרופוסופית (*), סביב כיתה ב' הילדים שעד כה חיו בסוג של חלום (מבחינה 'גאוגרפית' ריחפו בשמיים) מתחילים לרדת לאדמה. בשלב שהם כבר לא 'שם' אך עוד לא 'כאן' (דמיינו מישהו צונח שקצות אצבעותיו טרם נגעו באדמה) הם ב'לימבו', מה שמזמין הרבה סערות רגשיות. סביב גיל 9 (הוא גיל לידת התודעה) הילדים נוגעים עם קצות אצבעותיהם באדמה (**), סביב גיל 10 הם עומדים עם 2 כפות הרגליים על האדמה, וסביב גיל 11 מתחילים ללכת (ואז מגיעים ההורמונים, אבל זו כבר אופרה אחרת).


(*) מי שלא מתחבר מוזמן לדלג.

(**) לכן מתחילים אצלנו ללמוד את ספר בראשית בכיתה ג', כשהילדים בני 9 בממוצע. תחילה לומדים את תמונת גן העדן עם עץ החיים, אח"כ מוסיפים את עץ הדעת והנחש, ואז לומדים את תמונת הגירוש, כמשל/סאב טקטס לתהליכים ההתפתחותיים שעוברים על הילדים.
 
אני יודעת שלא עניתי לך על השאלה

היה לי חשוב לכתוב את מה שכתבתי כדי לתת הסבר לתופעה, להדגיש שאין בהתנהגות של הילדה משהו חריג. אני חושבת שכשאנחנו מבינים את הילד, יותר קל לנו לקבל ולהתמודד (וגם יותר קל לילד כשמבינים אותו, מה שיכול בעצמו קצת להרגיע וחוזר חלילה).
 

כרמיון

New member
מעניין, מה שכתבת

בלי להכיר את השיטה האנתרופוסופית, הדברים שכתבת מוצאים אצלי הד אישי מיוחד. אני יכולה לספר ש:

1. הבן שלי בשנה שעברה, בכיתה ב' ובסביבות גיל 7, היה באיזשהו שיא של בעיות בביה"ס, ושמעתי מבעלת מקצוע שאצל הרבה ילדים הבעיות פורצות במיוחד בדיוק בכיתות ב-ג. כאילו, זה גיל שבו יש קפיצת דרך של התבגרות ובמהלכה הבעיות פורצות ומתבטאות.

2. יש לי זיכרון ברור של עצמי מכיתה ב', שהרגשתי כאילו "פקחתי את העיניים" - אמרתי לעצמי אז, במהלך כיתה ב', שוב ושוב: 'עכשיו אני יודעת מה אני רוצה, מה רוצים ממני, איפה אני נמצאת'. ממש הרגשה כאילו בקעתי מהביצה. משהו כזה.

שנים אחר כך, כשהייתי בתיכון, אמא שלי פלטה תוך כדי שיחה איתי, בהקשר כלשהו: "את יודעת, בכיתה ב' מאוד התבגרת. מאוד מאוד".
 
ומה עושים עם זה מבחינת אנתרופוסופית ?

אגב, טנטרומים כאלה גם בעבר אצלה. גם בגילאי 5,6,7. אבל אין ספק שהיא משתדרגת בחוצפה. (השנה זו הפעם הראשונה שהיא הרשתה לעצמה "לברוח" ממסגרת. היא פשוט יצאה מהצהרון ולא הסכימה להיכנס אליו עד שאגיע לקחת אותה. היא עמדה וצרחה בחוץ גם כשהמטפלת קראה לה לשוחח איתה... זו תעוזה ראשונה בהחלט).

אין ספק שאני בחרדות מגיל ההתבגרות.
 
מציבים גבולות

(ולא מפעילים אלימות
).
העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא למצוא פסיכולוג ילדים טוב וללכת להדרכה הורית. הוא מצד אחד יוכל להכיל את הקשיים שלך מול הילדה ומצד שני לתת פתרונות אופרטיביים בתור מי שלא מעורב רגשית בסיטואציה. אני מניחה שהוא גם יאתר את הנקודה למה זה גורם לך להתבייש בהתנהגות שלה.
 
הצבת גבולות בד"כ מדרדרת את המצב. היא קוראת

עליהם תיגר, ממשיכה להתגרות. ונכנסת להתקף טנטרום חריף.

הרי אני מציבה לה גבולות כבר בהתחלה, בתחילת ההתגרות ("את לא תדברי אליי ככה !" "תשמרי על הפה שלך !" וכאלה). זה לא מונע ממנה להמשיך. יש תחושה שהיא כל הזמן מותחת את החבל עוד ועוד ועוד.

אני מתעלמת רוב הזמן. היא ממשיכה בהתגרות (יוצאת מהחדר כשאני אוסרת עליה. צורחת בכוונה במלוא גרונה "אההההההההההההההההה!!!" וכאלה, מפריעה, מטרידה, מקללת...)

איך מציבים גבולות במצב כזה ?? איך ??
 
גבולות הם כן הפתרון. היא לא חווה את האמירות

שלך כגבול אלא כ"תסריט קבוע" שאתן מתסרטות כעת. גבול לא יכול לכלול התעלמות (הגם שלעיתים התעלמת נדרשת כדי להכחיד התנהגות, אבל התעלמות שבסופה התפרצות רק מגבירה את ההתנהגות, כמובן). בספרים על סמכות מדברים דווקא על נוכחות פיזית מוצקה. ממש גבול נראה. כמובן, שבתוך המקום בו את מתארת זה כבר קשה מאוד. העניין הוא למנוע הגעה לשם עוד קודם. נוכחות תדרוש ממך באמת להיות נוכחת ובו זמנית לא להתחרפן, כך שהשליטה אצלך ולא אצלה (זה קל להגיד ויותר מורכב לעשות, לכן, בדיוק, את חייבת הדרכה הורית).
 
כמו שכתבתי, אני מציעה שתתייעצי. אתמול.

הפסיכולוג גם ירצה מן הסתם לדעת עוד פרטים שעלולים להקשות עוד יותר (לקויות/הפרעות/רגישויות וכד', אם ישנן כאלה) כדי לחשוב ביחד איך להתמודד.
 
וגם זה

הילד הרע - לאה גולדברג

הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",
אמרתי "סליחה" ו "בבקשה",
שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"
ואינני יודע, כיצד זה קרה -
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: "את טיפשה!"

ואימא הסמיקה מאד ואמרה:
"גד, תתבייש! זה איום ונורא!"
ואבא אמר: "באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!"
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שניכנס לי בפנים -
תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע.

שיחקתי אתמול בחצר עם יוכבד
נתתי לה אוטו שלי ורכבת,
נתתי לה לזכות בגולה
הכי אדומה והכי גדולה!
ואינני יודע, איך זה קרה -
לפתע ניכנס בי הילד הרע,
דחפתי אותה והיא נפלה.

ואמא שלה כעסה ואמרה:
"פרא-אדם! איום ונורא!"
וסבתא שלה יצאה ואמרה:
"אל תיבכי, את יודעת, שגד ילד רע!"
אז אמרתי לה: "חמורה!"
באמת, זה איום: הם אינם מבינים -
זה הילד הרע שניכנס לי בפנים,
תמיד הוא ניכנס בי בלי כל אזהרה,
הילד הרע!

"לך מפה!" אני מבקש אותו,
כי אני רוצה לגרש אותו.
אבל הוא ניטפל וניטפל!
כבר ניסיתי הכל, אבל אין לי ברירה.
מה לעשות בו, בילד הרע?
או אולי - כשקצת אגדל -
יעזוב אותי וחסל?
 
וואו !! בדיוק אתמול במהלך תהליך ההתרגעות היא

שואלת אותי: "אמא, את מכירה את הסיפור הזה על הילד הרע ?" השבתי לה "לא" (בתוכי כבר בערתי כמובן).

אז היא המשיכה בדמעות "אז זה מה שקרה לי..."

עכשיו אני מבינה למה התכוונה (אני כמובן מכירה את השיר הזה, רק שאתמול כבר לא הכרתי כלום אחרי מאבק מתיש שכזה)
 
מבלי להמעיט בקושי שלך

הילדה שלך במצוקה, היא מבקשת את עזרתך.
תכתבי מאיזה איזור את בארץ, ויכתבו לך כאן או במסרים המלצות עם שמות של א/נשי מקצוע.
 
איזור השרון.

אין לי ספק שהיא במצוקה.

אבל איפה הגבול ? האם המצוקה שלה היא סיבה מספיק טובה להתפרק, להשתולל, לקלל, להרוס, לזרוק ? האם בשם המצוקה הכל אפשרי ומותר ? (היא גם מהר מאוד נאחזת בתירוץ הזה "התנהגתי ככה כי כואבת לי היד !" - היא שברה אותה לפני שבוע. יש לה מיליון תירוצים "חיצוניים" ללמה היא התנהגה ככה. מה עם לקיחת אחריות ? - האם זה מוגזם לצפות ממנה לקצת מיקוד שליטה פנימי ?
 
כן, זה מוגזם

המצוקה כנראה גדולה, ועובדה שהיא לא מצליחה למצוא לה פתרונות. אם היא היתה מצליחה, היא לא היתה מגיעה לסיטואציה שבבירור גם לה מאד לא נעים בה.
והיא רק בת שבע. נורא קשה לנו לפעמים לראות את זה, בעיקר אצל הבכורים, אבל גם בגיל שבע (וגם בגיל כמעט תשע, זה הכי גדול שהגעתי אליו עד כה
) הם ממש ממש ילדים. לא מבוגרים, ולא מתבגרים. ילדים קטנים שצריכים אותנו, שלא יודעים להגיד מה בדיוק קשה להם, שלא יודעים לתמלל, שמפרשים לא נכון התנהגויות בין השאר בגלל היעדר נסיון ובגלל חוסר הבנה של קודים חברתיים שלנו, המבוגרים, נראים מובנים מאליהם.
 
המצוקה היא סיבה טובה.

זה לא אומר ש"נכון" להתפרק ככה, זה אומר שככה האישיות שלה יודעת להתמודד עם מצוקה והתפקיד שלנו כהורים הוא הן לנסות לאפיין את המצוקה ולצמצם אותה, אם ניתן והן לסייע לה ללמוד דרכים אחרות להתמודד מול המצוקה.
 

אביטלתל

New member
אני חושבת שחלק מהכעס שלך כלפיה

מגיעה מהשיקוף היא עושה לך
לפעמים ילדים הם שיקוף מאוד לא נעים שלנו

את השאלות האלה את שואלת בעקיפין גם את עצמך
כי להכות זה מקום של איבוד שליטה

אם את לא מסוגלת לשלוט על עצמך בזמן מצוקה או להגיע למיקוד פנימי, איך את מצפה ממנה לדברים האלה ?

את בתור ההורה, אמורה להיות בשליטה בסיטואציה
כשהיא יוצאת מכלל שליטה היא צריכה אותך שתהיי חזקה עבורה

מספר פעמים כתבת בשרשור הזה שאת רואה שכאשר את מכה אותה היא מייד נרגעת
יש סיכוי גדול שהסיבה היא שהעובדה שאת מאבדת שליטה מפחידה אותה מאוד
זה לא המכות עצמן
זה העובדה שהאדם שאמור להיות מגונן ומכיל ובשליטה, מאבד שליטה
ואם היא, ילדה בת 8, מסוגלת להביא אותך למקום הזה, זה מאוד מפחיד עבורה

ואני חושבת שכרגע הדבר הכי טוב עבורכם זה פנייה לייעוץ פרטני
ולא הדרכה קבוצתית כגון קבוצות אדלר
הקבוצות הן דבר טוב בפני עצמו, אבל כרגע צריך לטפל במצב במהירות
ככל שאתן ממשיכות כך ההתנהגות מתקבעת אצל שניכן
 
למעלה