התקפי טנטרום בגיל....8 |אייקון מתבייש|

[לביאה בקיץ]

מה שאת כותבת לגבי השליטה נכון באופן כללי,

אבל דוקא בסיפור הזה נראה לי שהרגיעה אחרי המכה לא מגיעה מתוך פחד, אלא מתוך ההכרה המרגיעה כשלעצמה, גם אם מושגת בדרך עקומה, שאמא בן אדם שמרגיש ומתרגז כשמרגיזים אותו ולא קופסא של קלט-פלט.

 

[זמנית מוכרת]

יש משהו במה שאת אומרת.

אני לכאורה מצליחה לשמור על ניתוק וקור רוח כשהיא בהתקף הזעם. עד שאני מאבדת את שלוות הרוח ופועלת בחוסר שליטה ברור.

הבעיה הכי מהותית היא שכשהיא לא בהתקף - היא ילדה מדהימה. ממש כאילו מדובר בשתי ילדות נפרדות. היא שקטה, ומרצה, ונהדרת. באמת. ואני כמעט שוכחת את ההתקף שהיה.... כי (לשמחתי) הוא לא יומיומי.

ביומיום אני כ"כ אוהבת אותה. את השאלות שלה. החוכמה שלה. הנדיבות שלה. הטוב שלה. וכשמגיעה התפרצות כזו, אאוט אוף דה בלו - זה נראה לי כ"כ לא היא, שממש אין לי מושג איך לאוכל את זה, כך שלרוב אני אוכלת את זה באדישות (לפחות בהתחלה) כדי לא לתת חיזוק להתנהגות הזו. ובהמשך ולאחר שהיא הופכת לקיצונית מאוד - אני אכן מאבדת שליטה.

 

[תריגה]

מציעה בזהירות שאולי זה חלק מהעניין

שיש בה חלקים שהם "לא לגיטימים" אצלך בבית.
שאיכשהו אין קבלה של הדמות השלמה שהיא, ולכן יש פיצול כזה.
לא יודעת, תחשבי על זה.
(אני מודה שהתיאורים שלך של הסיטואציה קשים לי מאד, בעיני יש לך חלק מאד משמעותי במעגל שאת מתארת, והבחירה באפיק של תגובה פיזית חמורה היא לא לגיטימית בעיני, ממש כואב לי לקרוא איך שאת מבנה את התיאור של הסיטואציה כך שיוצא שהיא מבקשת ממך להיות אלימה כלפיה. מה שכתבת כאן מתחבר לי לקושי שהיה לי להבין את הסיטואציה שאת מתארת מלכתחילה. זה שילד מעקם פרצוף על משהו, או לא מתחשק לו להתקלח, זה חלק מהתפקיד של ילדים בעולם. השאלה אם יש מרחב להתנהגויות כאלה בלי שזה יוביל לפיצוץ.)

 

[זמנית מוכרת]

בכל בית יש חלקים שהם לא לגיטימיים.

אסור להרביץ, לקלל, לזרוק, להשמיד וכד'. זה לא לגימטימי. מבחינה רגשית קשה לי לחשוב על משהו שאינו לגיטימי. יש התנהגויות שאינן לגיטימיות.

בדבר אחד אני מודה - הייתי רוצה להיות יותר בעלת הומור ויצירתיות. אני לגמרי מרובעת (והיא דווקא מאוד הומוריסטית ויצירתית). בטח אחרי שעה 19:00 בערב. שאני בעיקר מתה לסיים את מטלות היום. ולא בא לי עכשיו משא ומתן.

השאלה ממה שכתבת היא - איך מתנהלים מול התנהגויות כאלה ? אני באמת לא מבינה (לאפשר לה לא לאכול ? לא להתקלח ? לא להכין שיעורי בית ? תודה לאל זה עוד לא עלה אבל יש מצב שזה יעלה בעתיד).

ושתביני - גם בעיני תגובה פיזית היא לא נכונה. ממש לא נכונה. ובגלל זה קשה לי להפעיל אותה, וכשהיא מופעלת היא כבר מופעלת מתוך אינסטינקט וייאוש, ובאובדן שליטה. ממש כמו שלפתע נפרץ הסכר. אני כבר לא מסוגלת יותר !! אני סופגת בשקט שעה, שעתיים, שלוש, ואז זה נפרץ. כבר אין לי כוח יותר לצרחות, להתפרצויות.

ואחרי שהיא חוטפת ממני - היא משהו אחר לגמרי. ואז אנחנו מתחבקות, ומדברות ואוהבות. אבל לא רוצה להגיע לזה יותר.

 

[אביטלתל]

לפחות אצלי בבית

אם היא לא רוצה לאכול שלא תאכל
אבל זה ברור שאם הכנתי ארוחה, זה מה שיש לאכול ( ואני תמיד מכינה משהו שאני יודעת שהיא אוכלת, או שאנחנו מחליטות ביחד)
היא לא תקבל חטיף או משהו אחר במקום
מקסימום, היא יכולה להביא בעצמה משהו אחר לארוחה (נניח לחמם לחם מהמקפיא, להביא משהו מהמקרר)

אם מדובר על ארוחת ערב, היא מוזמנת להמשיך ישר אל המקלחת ולמיטה
באמת שאין לי רגשי וגם לא יהיה כעס

לא להתקלח - גם לא כזה עניין בעיניי

לא להכין שיעורי בית - התגובה תגיע מבית ספר לא ?

כל הדברים האלה, הם מלחמות שאת בוחרת לנהל מולה
מתוך מחשבה שהדברים חייבים להיעשות

קחי בחשבון שהדברים האלה הם אינטרס גם שלה
לאכול ולשבוע
להיות נקייה
להסתדר בבית הספר


את כותבת שוב ושוב בדיון הזה, שאת סופגת וסופגת בשקט
זה בדיוק העניין
בסופו של דבר אחרי שאת מכריחה את עצמך לספוג במשך שעות, ברור שבסוף תתפוצצי

אבל מלכחתחילה, את לא צריכה לספוג, היא מחפשת וזקוקה לתגובה ממך
וכנראה הצורה שבה את סופגת, גורמת לסיטואציה להחמיר ולא להירגע

 

[תריגה]

יש מעשים לא לגיטימיים

אבל לא חלקים מהאישות.
כלומר זה כן קורה הרבה שיש גם חלקים מהאישיות שלא לגיטימיים, אבל זה בהחלט שורט...

בכל אופן ,נראה לי שיעזור לך למצוא עזרה לעצמך. נראה לי שטבעי שככל שהילדים גדלים העניינים שלנו עם עצמינו עולים על פני השטח. יש כאן דינמיקה ששתיכן שותפות לה ומזיקה לשתיכן כך נראה.
ומצטרפת לכל מי שאמרה שהיא לא סופגת. הילדים שלי (למעט מקרים חריגים) יודעים מה אני חושבת, ואני גם לא מרגישה צורך שהם יעשו ביוק מה שאי חשובת שצריך. אני פתוחה למו"מ בעניין כל עוד הוא הגיוני ובגבולות ההכרה בסמכות שלי.

 

[זמנית מוכרת]

לא הבנתי למה התכוונת ב"היא לא סופגת"

בד"כ גם בינינו מתקיים דיאלוג די פתוח. בסה"כ אני חושבת שיש פה בבית הרבה חופש. אני לא מרגישה שיש פה נוקשות גדולה מדי (למעט באוכל - אני לא מרשה ממתקים וכאלה. למעט טלויזיה/מחשב שמוגבלים). זה מה שעולה בראש.

 

[תריגה]

שאני לא סופגת

כמו שאחרות כבר כתבו.
את תיארת שאת סופגת וסופגת וסופגת ובסוף מתפוצצת.
ואני אומרת שאין שום סיבה לספוג.
לא שצריך לחטוף קריזה אם את רגועה אבל אם מעצבנים אותך ואת מתעצבנת, למה לא להציף את זה מיד?

ומה שכתבתי לא נוגע לחופש מכללים, אלא לחופש לבטא צדדים שונים של עצמינו כולל קושי, וכעס, ועצבנות. לא יודעת איך להסביר לך בדיוק למה אני מתכוונת אבל נשמע שגם לעצמך את לא מרשה (ואז, בדיוק כמו הבת שלך, מתפרצת כרוח ערה ועושה דברים שהם מעבר לקווים האדומים של עצמך)

 

[זמנית מוכרת]

את צודקת. אנחנו מאוד חלשים ברגשות.

אני כן יכולה להגיד להם שאני מתה עליהן ואוהבת אותן וכד' וכד' אבל אני מגלה שככל שהם גדלים - כך זה יותר קשה לי. (לבעלי למשל אני ממש לא מסוגלת להגיד. מצד שני, אני באמת לא מרגישה שאני מתה עליו

)

אני אדם מאוד מאופק. מתקשה להביע את עצמו רגשית. אני כמעט לא צועקת (באתי מבית שבו אמא היתה צועקת המון). ומאוד חשוב לי השליטה. השקט. ובאמת אחד הדברים שהייתי מאוד רוצה ללמוד זה להיתר מהאיפוק הזה ולהגיד מה אני חושבת ישירות. איפה לומדים את זה ? יש איזה ספר הדרכה ?

(גם בעלי די כזה, שסופג שסופג...) מאוד חבל לי שזה יפגע גם בבנות שלנו (עושה רושם שגם הן מתחילות לפתח מן אופי כזה של "לספוג").

אני כן משתדלת לומר להן שמותר לכעוס ולהתאכזב אבל אסור להרביץ. להכות, לקלל. וכד'. כן לתת לגיטימציה לרגשות ולשלול רק את המעשים.

 

[תריגה]

אז שוב -

שווה להשקיע בטיפול לעצמך כאדם אולי, ולאו דוקא בילדה וכו'. הילדה היא אולי רק המראה (וזה חלק ממה שכל כך מעצבן)

 

[זמנית מוכרת]

אשמח לקבל המלצות למטפלים. אפקטיביים. יוזמים.

לא כאלה שמהנהנים. כאלה שאומרים את דברם. נותנים שיעורי בית.

גם אני חושבת שאני חייבת טיפול (בגלל עוד הרבה דברים) אבל - בגלל ניסיונות גרועים עם מטפלים שונים (כולל דוקטור אחד שאשכרה נרדם באמצע טיפול זוגי והיינו צריכים להעיר אותו כדי לגבות 450 ש"ח...

) אני ממש חוששת מזה.

המלצות למטפלים ערים וטובים יתקבלו בברכה.

 

[Es Ti]

זה השלב הראשון - לתת לגימיטציה לרגשות

מצד שני, את לא נותנת להן לגיטימציה לפרוק את הרגשות האלו, ומלמדת אותן את מה שאת יודעת - לספוג ולספוג ולספוג - עד שבסוף מתפוצצים ומכים פיזית.
סליחה אם אני לא סבלנית ומבינה כמו חלק מהתגובות שקראתי כאן, אבל תשמעי, מכות צריכות להיות קו אדום. אם את לא יכולה להשתלט על עצמך - לכי לטיפול. דחוף. ובטיפול אפשר גם לעבוד על שינוי הטרמינולוגיה - היא בטח לא מביאה אותך למצב הזה, ובטח לא משתלט עליה השד הרע. היא מחפשת תשומת לב ממך. היא זועקת לעזרה. והיא מוכנה לחטוף מכות רק בשביל להוציא אותך משלוות נפשך. את לא יכולה לחנך את הבנות שלך למשהו שאת לא. תתחילי בללמד את עצמך איך להתמודד עם כעס ועצבים, ותראי שמהר מאד ההתנהגות שלך תתבטא גם אצלן.

 

[זמנית מוכרת]

זה כאב. וזה נכון.

היא ילדה כ"כ חזקה. היא מוכנה לחטוף מכות כדי להוציא אותי משלוותי. יש בזה משהו.

(בא לי כ"כ לחבק אותה עכשיו).

אני מבקשת עזרה. גם פה. נואשתי מפסיכולוגים חסרי מעש. יכולה להמליץ על מישהו טוב ממש ?

 

[Es Ti]

יש לי שתי המלצות מהממות

מיכל קלארמן - מול תה"ש, 0542038438
רוני שקרל - ליד הבורסה ברמת גן - 050-8100820
שתיהן יתנו לך שיעורי בית, שתיהן יבחנו אותך ויציבו לך מראה אמיתי גם אם כואבת, ושתיהן יכילו אותך ויקיפו אותך בחום ואהבה שאין דברים כאלו.

על זה שפגעתי. יושב אצלי על נקודה רגישה מהילדות. הכוונה היתה לעורר ולא לפגוע. בהצלחה

 

[Es Ti]

צ"ל יבינו אותך (לא יבחנו אותך, למרות

שגם זה עלול לקרות

)

 

[זמנית מוכרת]

אגב, רק שתדעי שבסה"כ היא ילדה די ורבלית

היא כן יכולה להשתמש במונחים של "אני מאוכזבת", "אני עצבנית" (בד"כ בזמן כזה היא תגיד "אני עצבנית ! תעזבו אותי !")

על מי משתיהן תמליצי יותר (לי. לא לילדה).

 

[Es Ti]

ממה שאני מכירה גם אנשים ורבליים

צריכים מקום פיזי לפרוק כעסים / מתחים / עצבים. יש שמוציאים את זה בספורט, יש שבבכי, נשימות, וכו. יש עוד המון דרכים. יותר התכוונתי אלייך, שלא מצליחה לפרוק את העצבים שלך (ואין ספק ששעתיים טנטרום זה מחרפן) אלא בדרך פיזית.
לגבי הפסיכולוגיות - שתיהן מופלאות. אני חושבת שרוני יותר פרקטית, ומיכל יותר תהליכית. אבל הייתי אצל רוני שבנושא שהייתי צריכה בו עזרה יותר פרקטית ואצל מיכל כשהייתי צריכה עזרה יותר תהליכית. דברי עם שתיהן (על שיחות טלפון הן לא גובות כסף) ותראי למי את מתחברת יותר.

 

[נרי כ]

וכנ"ל, אני משערת, אצל האמא

לפעמים, כשנותנים ביטוי לכעס, חוסר הסכמה, מיאוס, חוסר סבלנות בשלבים מוקדם יותר, אין להם צורך להתפוצץ כשהדברים מגיעים לטמפרטורת רתיחה. (ואולי אם נותנים להם ביטוי מוקדם יותר, אולי גם לא יגיעו לרתיחה).

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

בדיוק. להימנע מפאסיב אגרסיב

 

[פילון3]

אולי זו הבעיה

היא לא רוצה אותך מנותקת!! היא רוצה רגש וכשהיא לא מקבלת היא מתפרצת עד שהיא מקבלת סטירה והנה יוצא רגש! אומנם כעס אבל כבר לא אפטיות. המוכנה צריך להביע רגש, כל רגש כלפיה לפני ההתפרצות שלך. כי מה שאת עושה היום זה לשמור בבטן, להיות כאילו שלווה ואז להתפוצץ. תדברי על הרגשות שלך. תני לה להרגיש אותך ואל תחכו לפיצוץ