אחת המילים הקצרות בשפה היא גם אחת הקשות לומר. רבים מסכימים לבקשות שאין להם זמן או כוח עבורן, רק כדי לא לאכזב. התוצאה מוכרת: לוח זמנים עמוס, עייפות, ולפעמים גם כעס, על אחרים ועל עצמנו.
היכולת לומר לא אינה אנוכיות. היא חלק מניהול בריא של זמן, אנרגיה ויחסים.
למה קשה לסרב
יש סיבות רבות. הרצון להיות אהובים ומקובלים. החשש מעימות או מאכזבה. תחושת חובה, שמקורה לפעמים בחינוך או בתפקיד במשפחה. ובעבודה, החשש שסירוב יפגע בקידום.
אצל חלק מהאנשים, ההסכמה הפכה להרגל אוטומטי. המילה כן יוצאת לפני שהספיקו לחשוב.
הידעת?
מהי אסרטיביות?
זו היכולת להביע צרכים, דעות וגבולות באופן ברור ומכבד, בלי לתקוף את האחר ובלי לוותר על עצמנו. היא נמצאת באמצע הדרך בין התנהגות פסיבית לתוקפנית, ואפשר ללמוד ולתרגל אותה.
האסרטיביות נשענת על ההנחה שגם לצרכים שלנו יש מקום, ושאפשר לכבד את האחר ובכל זאת לסרב לו.
איך אומרים לא
קונים זמן. במקום לענות מיד, אפשר לומר אני צריך לבדוק ואחזור אליך. ההפסקה הקטנה מאפשרת להחליט באמת, ולא מתוך לחץ.
עונים בקצרה ובבירור. סירוב לא מחייב הסבר ארוך. הסבר מפורט מדי מזמין משא ומתן. משפט כמו תודה שחשבת עליי, אבל הפעם אני לא יכולה, מספיק.
מציעים חלופה, אם רוצים. לא יכולה לעזור בשבת, אבל אשמח ביום שני. כך הסירוב לבקשה אינו סירוב לאדם.
בעבודה, אפשר להחזיר את השאלה לסדרי עדיפויות: אם אקח את זה, מה לדחות מהמשימות הקיימות? זה מראה אחריות ולא התחמקות.
אחרי הסירוב
רגשות אשם הם תגובה טבעית, במיוחד בהתחלה. הם לא סימן שעשינו משהו רע. עם הזמן, ככל שמתרגלים, הם נחלשים. ורוב האנשים מקבלים סירוב מנומס בהבנה רבה יותר ממה שחששנו.
ומעבר לכך: כל לא למשהו שאין לנו כוח אליו הוא כן למשהו אחר. לזמן עם המשפחה, למנוחה, לדברים שחשובים לנו באמת.
מי שמתקשה מאוד להציב גבולות, ומרגיש שזה פוגע בבריאות או ביחסים, יכול להיעזר במטפל או בסדנה לאסרטיביות.
ועל לחץ שעובר מאדם לאדם בעבודה: העמיתה המצוינת שהלחץ שלה מדביק את כל הצוות.
עוד בסדרה: מחר, בטוח מחר: למה אנחנו דוחים משימות, ואיך מפסיקים | לרקוד במקום חדר כושר: למה ריקוד הוא אימון מצוין | לא סתם עייפים: איך מזהים שחיקה, ומה עושים לפני שנשברים
למה הכי קשה לכם לומר לא? שתפו בפורום הפסיכולוגית או בפורום התמודדות עם מצבי לחץ.
