מחר, בטוח מחר: למה אנחנו דוחים משימות, ואיך מפסיקים

הרבה אנשים מתייחסים לדחיינות כאל עצלות או כאל בעיה של ניהול זמן. פסיכולוגים שחוקרים את התופעה מציעים הסבר אחר: מדובר בעיקר בבעיה של ניהול רגשות.

מה באמת קורה

כשמשימה מעוררת תחושה לא נעימה, כמו שעמום, חרדה, ספק עצמי או בלבול, המוח מחפש הקלה מיידית. דחיית המשימה מספקת את ההקלה הזו, לרגע. במקום להתמודד עם התחושה, גוללים בטלפון, מסדרים מגירה או עונים למיילים אחרים. ההקלה קצרה, והלחץ חוזר, לרוב חזק יותר.

פרפקציוניזם הוא אחד המניעים הנפוצים. מי שחושש שהתוצאה לא תהיה מושלמת, מעדיף לפעמים לא להתחיל בכלל.

הבנת המנגנון הזה עוזרת לשנות גישה. הבעיה אינה חוסר משמעת, אלא הרגל של בריחה מתחושה לא נעימה. לכן הפתרונות מתמקדים בהקטנת התחושה הזו ובהקלה על ההתחלה.

מה עוזר

מפרקים את המשימה לצעדים קטנים ומוחשיים. לא לכתוב את הדוח, אלא לפתוח קובץ ולכתוב כותרת. הצעד הראשון צריך להיות כל כך קטן שקשה לסרב לו. ברגע שמתחילים, ההמשך קל יותר.

קובעים זמן קצר ומוגדר: עשר או עשרים וחמש דקות של עבודה, עם הפסקה אחר כך. ידיעה שיש סוף קרוב מורידה את ההתנגדות. ומרחיקים הסחות דעת: הטלפון בחדר אחר, התראות כבויות.

מחברים את המשימה לזמן ולמקום: ביום שלישי בתשע, ליד שולחן המטבח, אני מתקשר לחברת הביטוח. תוכנית מפורטת כזו מגדילה את הסיכוי שזה באמת יקרה.

ולבסוף, סליחה עצמית. מחקרים מצאו שסטודנטים שסלחו לעצמם על דחיינות במבחן אחד, דחו פחות לקראת המבחן הבא. ביקורת עצמית קשה רק מגבירה את התחושה הרעה, ואיתה את הרצון לברוח.

מי שדחיינות פוגעת בתפקוד באופן קבוע, כדאי שיבדוק עם איש מקצוע אם עומדים מאחוריה קשב, חרדה או דיכאון.

למי שהטלפון הוא בריחה קבועה: סופ"ש בלי מסכים: איך עושים הפסקה דיגיטלית שבאמת מחזיקה.

עוד בסדרה: הכוח לסרב: איך אומרים לא בלי רגשות אשם | עומדים על רגל אחת: למה שיווי משקל צריך אימון, ואיך מתרגלים בבית | לא סתם עייפים: איך מזהים שחיקה, ומה עושים לפני שנשברים

מה המשימה שאתם דוחים כבר הכי הרבה זמן? ספרו בפורום התמודדות עם מצבי לחץ או בפורום הפסיכולוגית.