כשמוריס סנדק כתב ואייר את "ארץ יצורי הפרא" עמדו לנגד עיניו דמויות אמיתיות. האפלה בספריו, שהיו מיועדים לילדים, הייתה מושא לביקורת חוזרת ונשנית, אבל היא שיקפה יותר מכל את העולם בו הוא חי
יעל אינגל03.05.2023
הסופר והמאייר מוריס סנדק על רקע דמויות מספרו "ארץ יצורי הפרא". צילום: Clarence Patch
מתוך הספר "ארץ יצורי הפרא"
מפחידים, קודרים, לא מתאימים לילדים. פוטנציאל גבוה לסיוטי לילה. כך תוארו ספריו של מוריס סנדק על ידי המבקרים השונים.
ב"ארץ יצורי הפרא", לדוגמא, מקס פוגש בחדרו יצורים מעוררי אימה בעלי שיניים וקרניים מחודדות. גם בספרים אחרים (כמעט) קורים דברים מבעיתים: ילד אחד שכמעט נבלע בתוך קערת בצק עוגיות (In The Night Kitchen,1970), וילד אחר שנחטף על ידי גובלינים (Outside Over There,1981). אבל למרות האפלה (ואולי בגללה?) ספריו של מוריס סנדק זכו להצלחה בינלאומית אדירה.
מוריס נולד ב-1928 כבן זקונים, שלישי במספר להורים מהגרים, יהודים-פולנים. שרה, אימו, הגיעה בגפה לארה"ב בתחילת שנות ה-20' כשהיא בת 16 בלבד, אחרי סכסוך קשה עם אימה ובלי שהיא יודעת מילה באנגלית. פיליפ, אביו של סנדק הגיע גם כן לבדו לארה"ב, מעיירה אחרת בפולין. אביו היה רב קהילה ומשפחתו ישבה עליו שבעה כשהחליט לעזוב הכל ולעבור לארה"ב. מבין השורות בספריו ובראיונות שונים שנערכו עימו עולה כי האוירה הקודרת והמלנכולית בבית הוריו , שכל אחד מהם עזב את משפחתו מתוך עימות קשה, בצילה של הקטסטרופה הכללית של העם היהודי באותן שנים, השפיעה עליו ועל יצירתו עד מאוד.
מוריס סנדק התינוק ובני משפחתו' 1928. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak
סנדק סיפר בעצמו כי לא גדל בבית שמח. תיאוריו המתייחסים לילדותו ולאווירה בבית בו גדל מאפיינים מאוד סיפורים של בני דור שני לניצולי שואה המוכרים לנו מרבים מהבתים שהוקמו כאן, בישראל. אמנם הוריו לא חוו את אימי השואה בעצמם, אבל היא נכחה שם כל הזמן, בברוקלין היהודית-יידישאית, עוטפת את המרחב הקהילתי והמשפחתי שלו. הקדרות בספריו הגיעה בירושה מהוריו והייתה חלק בלתי נפרד מהבית בו גדל.
בספריו הוא מכיר בחלקים הפחות נעימים של הילדות באכזריות ובבדידות שיכולות ללוות אותה. "אני מסרב לשקר לילדים" הוא אומר. ולכן הוא בוחר לכתוב את ספריו גם על חוויות שאינו נעימות בילדות, אך מוכרות לכל ילד, ולא מנסה ליפייף את המציאות. ואולי דווקא זה סוד הצלחתו הגדולה.
מתוך הספר "ארץ יצורי הפרא"
הדוגמא הבולטת והמוכרת ביותר לכך היא התיאור של סנדק להשראה שהולידה את יצורי הפרא המפורסמים מהספר "ארץ יצורי הפרא":
סקיצה לספר "ארץ יצורי הפרא", 1963. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak
ההקשר היהודי הגלותי ליווה את ילדותו של סנדק. זיכרון טראגי אחד בולט בסיפור המשפחתי שלו: ביום בו עמד לחגוג את בר המצווה שלו, אביו קיבל את הודעה הנוראה שכל משפחתו נספתה, ולא נותר אף אחד מהם בחיים. הוא התמוטט על מיטתו וסרב לקום. מוריס בן ב-13 מספר שניגש לאביו וצרח עליו: "אתה חייב לקום!" והוא אכן קם. האירוע התקיים כמתוכנן, אבל סנדק נשאר עם רגשות אשמה קשים על הדרך בה נהג באביו.
בראיונות מאוחרים יותר בחייו, התיאור של סנדק את הוריו קשה מנשוא: "הם היו משוגעים" הוא אומר, הם היו אנשים שסבלו מטראומה, כועסים, שחיו חיים אומללים.
סנדק לא אהב את בית הספר, והחל לצייר בגיל צעיר. עבודותיו הראשונות היו "יהודיות" ממש. הספר הראשון שאייר היה ספר בשם "Good Shabbos, Everybody" – "שבת שלום לכולם", ספר שיצא לאור ב-1951 על ידי איחוד בתי הכנסת בארה"ב והופץ בהם.
ספר נוסף שסנדק כתב בעצמו וגם אייר, אך לא תורגם לעברית, היה "Chicken Soup with Rice" – ספרון מקסים המלמד פעוטות על חודשי השנה, ומתאר כיצד מרק עוף – המאכל היהודי המסורתי שידוע כתרופה לכל דבר כמעט – מתאים לכל חודש וחודש בשנה.
הוריו לא העריכו במיוחד את עבודתו, ואף התעצבו כשבמקום לפנות ללימודים באוניברסיטה הוא התחיל לעבוד כמאייר. אבל היה רגע אחד של פיוס בינו לבין הוריו: זה קרה כשהוא התבקש לאייר את סיפוריו של יצחק בשביס זינגר, ועל כך הם התגאו בו.
הספר נקרא "זלטה העז וסיפורים אחרים" ולפני שהוא התחיל לאייר אותו הוא פנה לאלבומי תמונות המשפחה של הוריו מפולין. אביו מופיע בתמונות עם אחיו הגבוהים ויפי התואר, והנשים בתמונות עם שיער ארוך ופרחים. הוא עבר על כל האלבומים ובחר כמה מקרובי משפחתו של אביו וכמה מבני משפחתה של אימו וצייר אותם בדיוק רב. כשהוריו ראו את העבודות הם זיהו את קרובי משפחתם, ופרצו בבכי. גם הוא בכה יחד איתם. הוא מספר כי זה היה רגע מיוחד במינו בקשר שלהם, כשהם הבינו שבזכותו זיכרונם של קרוביהם האהובים יישאר לעד בספרים.
סבא וסבתא של מוריס סנדק מצד אמו. מתוך הספר: The Art of Maurice Sendak
במובן מסוים סנדק ראה את עצמו כניצול שואה. הוא זכר תמיד שרק במקרה הוא חי, אילולא היו הוריו עולים על ספינה מפולין לארה"ב, הוא לא היה בחיים. הוא וגם אחיו הגדול בחרו שלא להביא ילדים לעולם. "תמיד שואלים אותי", הוא סיפר פעם "אם אני כל-כך מתעניין בילדים למה אין לי ילדים משלי. התשובה פשוטה: אני חושב שכהורה הייתי נכשל. ואני שונא להיכשל. הייתה לי ילדות רבת-תלאות. כשבגרתי לא חשתי שיש לי סגולות מתאימות להיות הורה."
מוריס סנדק הלך לעולמו בשנת 2012, בגיל 83. כחלק מהיותו בן למשפחה יידישאית, אפיינו אותו לא רק המלנכוליה ורצון עמוק להביא את האמת שלו מבלי להתפשר, אלא גם הומור מושחז. בראיון שהתקיים רק כמה חודשים לפני מותו משתקף ההומור העוקצני שלו: הכתבת הגיעה לביתו באיזור כפרי שבקונטיקט, ובכניסה מקבל אותה כלב, ענק מסוג רועה גרמני העונה לשם הרמן (על שם הרמן מלוויל). סנדק ניגש לקבל את פניה ולוחש באוזנה: "הוא לא יודע שאני יהודי".
הספרנים בלוג הספרייה הלאומית
