you're only the best I ever had.
יצאתי החוצה, לגשם. האוזן עדיין חמה ואדומה מהפלאפון שהיה צמוד אליה. פרצוף אדום, מצח שכבר כואב מרוב שהיה מכווץ, וכבר די כואב למצמץ. אומרים שאלוהים נמצא בגשם. קיוויתי שיש בו גם תקווה. השמיים לבנים פתאום. ברק מפלח אותם, ואז הכל שקט. מחכה לרעם שיבוא. אולי בפינה כלשהי בלב קצת מקווה שהוא יפגע בי. כדי שהמחשבות יפסיקו להתרוצץ במהירות האור בראש. אמרת שאתה לא רוצה שאני אסבול, ואני- רציתי לשאול, איך אפשר לסבול עוד? לסבול יותר ממה שכבר גרמת לי? אבל לא אמרתי, כי את הסבל הזה אני אוהבת. אלוהים, מה אני אעשה? איך אני אעמוד בזה? אני מרגישה שנגמר לי האוויר, קשה לי לנשום. עוד לא החלטת, ואין סיבה להתעצב כל כך מוקדם. ככה אמרת לי. אבל אני יודעת שאם לא הייתי התמונה- היית לוקח. בלי לחשוב פעמיים בכלל. אתה הרי רוצה את התפקיד. אמרת שאני חלק אינטגרלי בחיים שלך עכשיו. שאתה חייב לקחת גם אותי בחשבון, לפניי שאתה מחליט. ואני- אני רק נושכת את השפה התחתונה ומנגבת בשרוול את מה שמנסות להיות דמעות אבל אני לא נותנת להן. אני לא יכולה להגיד לך לא ללכת. גם לא לבקש. ואני כל כך, כל כך רוצה לבקש. בבקשה, אל תלך. אל תעזוב אותי, כי אני פשוט לא יכולה בלעדייך. אני לא יכולה לחיות בלעדייך, ולא רוצה. לא רוצה לחיות בלעדייך. ואיך אני אמורה להיות פה בלעדייך חצי שנה? מאיפה אני אמורה לקחת את הכוחות? ואח"כ עוד תקופה, שאני לא יודעת בכלל מתי תסתיים? איך. מה. איך אני לא נשברת? איך אני קמה בבוקר והולכת לישון? מה אני עושה עכשיו? הגשם מטפטף עליי, והכל מתערבב ביחד. הדמעות, הגשם, החולצה הדקה שאיתה יצאתי כבר רטובה לגמריי. טוב לי איתך, אמרת. אני לא אעשה את זה כי אני לא אוהב אותך או כי לא אכפת לי ממך, אמרת. ואני יודעת. אלוהים, אני יודעת.
יצאתי החוצה, לגשם. האוזן עדיין חמה ואדומה מהפלאפון שהיה צמוד אליה. פרצוף אדום, מצח שכבר כואב מרוב שהיה מכווץ, וכבר די כואב למצמץ. אומרים שאלוהים נמצא בגשם. קיוויתי שיש בו גם תקווה. השמיים לבנים פתאום. ברק מפלח אותם, ואז הכל שקט. מחכה לרעם שיבוא. אולי בפינה כלשהי בלב קצת מקווה שהוא יפגע בי. כדי שהמחשבות יפסיקו להתרוצץ במהירות האור בראש. אמרת שאתה לא רוצה שאני אסבול, ואני- רציתי לשאול, איך אפשר לסבול עוד? לסבול יותר ממה שכבר גרמת לי? אבל לא אמרתי, כי את הסבל הזה אני אוהבת. אלוהים, מה אני אעשה? איך אני אעמוד בזה? אני מרגישה שנגמר לי האוויר, קשה לי לנשום. עוד לא החלטת, ואין סיבה להתעצב כל כך מוקדם. ככה אמרת לי. אבל אני יודעת שאם לא הייתי התמונה- היית לוקח. בלי לחשוב פעמיים בכלל. אתה הרי רוצה את התפקיד. אמרת שאני חלק אינטגרלי בחיים שלך עכשיו. שאתה חייב לקחת גם אותי בחשבון, לפניי שאתה מחליט. ואני- אני רק נושכת את השפה התחתונה ומנגבת בשרוול את מה שמנסות להיות דמעות אבל אני לא נותנת להן. אני לא יכולה להגיד לך לא ללכת. גם לא לבקש. ואני כל כך, כל כך רוצה לבקש. בבקשה, אל תלך. אל תעזוב אותי, כי אני פשוט לא יכולה בלעדייך. אני לא יכולה לחיות בלעדייך, ולא רוצה. לא רוצה לחיות בלעדייך. ואיך אני אמורה להיות פה בלעדייך חצי שנה? מאיפה אני אמורה לקחת את הכוחות? ואח"כ עוד תקופה, שאני לא יודעת בכלל מתי תסתיים? איך. מה. איך אני לא נשברת? איך אני קמה בבוקר והולכת לישון? מה אני עושה עכשיו? הגשם מטפטף עליי, והכל מתערבב ביחד. הדמעות, הגשם, החולצה הדקה שאיתה יצאתי כבר רטובה לגמריי. טוב לי איתך, אמרת. אני לא אעשה את זה כי אני לא אוהב אותך או כי לא אכפת לי ממך, אמרת. ואני יודעת. אלוהים, אני יודעת.
