You Can't Go Home Again- Thomas Wolfe

[catch 2 2]

You Can't Go Home Again- Thomas Wolfe

The Book Who Would Be King

You Can’t Go Home Again- Thomas Wolfe
Scribner
Publication year 1940
656 pg.
​

שורה תחתונה תחילה
ספר לאנשים המוצאים עניין רב בגנאולוגיה של הספרות האמריקאית. לרוב המוחלט של ציבור הקוראים, זהו ספר מיותר. הדבר נכון גם לגבי כל מה שאפרט מכאן והלאה.

שורה לציבור הסופרים
חדדו את העפרונות, מלאו את העטים מלוא הדיו, שלפו את הזוהרים שבמרקרים מכיוון שזהו אוצר בלום שלא פוגשים בכל יום. שכן זהו ספר פנטסטי לכל מי שרוצה לכתוב בשביל לדעת איך בדיוק לא לכתוב.

בשבחי העריכה
אני אתחיל מהסוף (הטכני). תומס וולף מקדיש את החלק המסיים של הרומן ובו 4 פרקים ולא פחות מ38 (!!!) עמודים למכתב פרידה מהעורך שלו (מקסוול פרקינס). העמודים האלה הזכירו לי את "הנאום של ג'ון גאלט", רק בשביל להמחיש כמה לא אהבתי את הכתיבה. וולף שוטח את כל האידיאולוגיה שלו בקשר לכתיבה, מי ומהו בדיוק סופר, החזון שלו לאמריקה, במה נבדלת פילוסופית החיים (והכתיבה) שלו מזו של פרקינס ומדוע חייבים הם על כן לסיים את מערכת היחסים המקצועית שלהם. אם הספר הזה הוא הוכחה למשהו, אזי הוא הוכחה ניצחת לחשיבות העריכה, לא רק של פרקינס את וולף, אלא של העריכה כעריכה בפני עצמה. שכן, פרקינס עמל קשות וערך שורה אחר שורה את שני הרומנים הראשונים של וולף שהיו הצלחה מיידית אדירה כשיצאו לאור. וולף אף הקדיש לו במחווה יוצאת דופן את ספרו השני. יש סופרים שיודעים לערוך את עצמם ויש כאלה שלא. תומס וולף הוא אחד מאלה שלא ידעו. למען ההגינות, הספר פורסם ב1940 לאחר שוולף נפטר ב 1938 כך שהוא לא אישר את הגרסה הסופית של הרומן.

ההקדשה לפרקינס מתוך "על הזמן והנהר"

To
MAXWELL EVARTS PERKINS
A GREAT EDITOR AND A BRAVE AND HONEST MAN, WHO STUCK TO THE WRITER OF THIS BOOK THROUGH TIMES OF BITTER HOPELESSNESS AND DOUBT AND WOULD NOT LET HIM GIVE IN TO HIS OWN DESPAIR, A WORK TO BE KNOWN AS "OF TIME AND THE RIVER" IS DEDICATED WITH THE HOPE THAT ALL OF IT MAY BE IN SOME WAY WORTHY OF THE LOYAL DEVOTION AND THE PATIENT CARE WHICH A DAUNTLESS AND UNSHAKEN FRIEND HAS GIVEN TO EACH PART OF IT, AND WITHOUT WHICH NONE OF IT COULD HAVE BEEN WRITTEN
​

 

[catch 2 2]

הלאה

חשיבותו של תומס וולף בספרות האמריקאית
אני סבור שכדי להעריך את הכתיבה של וולף, צריך קודם להבין מה הוא ניסה לעשות. תומס וולף ניסה לכתוב את ארצות הברית בפרוזה כפי שעשה זאת בהצלחה וולט ויטמן בשירה. לכן הוא ניסה לכתוב עוד ועוד ועוד. עוד שורה ועוד שורה, עוד משפט ועוד פסקה, עוד שם עצם ועוד שם תואר ועל זה הוסיף גם עוד תואר הפועל, עוד דמות ועוד אפיזודה. כמה שרק אפשר, ואיפה שרק ניתן על מנת להקיף ולהעצים כגדול המדינה העצומה. הוא עשה זאת היטב בשני הספרים הראשונים בעזרתו של מקסוול פרקינס שערך גם המינגווי ופיטצג'רלד (שכתבו ספרים קצרים בהרבה). בשני הרומנים שבאו לאחר מכן, הוא פשוט הלך לאיבוד. באופן אירוני, או לא, ממש כמו הנושא המרכזי של הכתיבתו לאורך כל חייו.

למה לו פוליטיקה אז
עצוב לדעת שהספר פורסם ב1940 ולא הצליח לעורר ארה"ב לפעול ולהתערב בנעשה בגרמניה. עם כל מה שהוא דיווח וכתב על גרמניה של 1936 והלאה בקווים מאוד ברורים ולא עדינים בכלל, בלי טיפת אמריקאיות, על היחס ליהודים על מחנות הריכוז והחיים בגרמניה.

עץ אחד, צללים רבים
אפשר לראות איך, מה, למה וכמה הנרי מילר, ג'ק קרואק וכל אלו שבאו אחריהם (ובעקבותיהם) קראו, למדו, העריצו וחיקו את וולף. ישנה נטייה לבטל את חשיבותם של מילר וקרואק בהתפתחות הספרות האמריקאית. אני דווקא מאמין שהם אחראים במידה גדולה לשחרור הגדול של הספרות האמריקאית מכבלי הפוריטניות שלה. אני חש כמו כן, שכתיבתם שיחקה תפקיד מכריע בהתעוררות, התקוממות והתפרצות הרגשות ופורקן עול שבאו לשיאם בשנות ה60 וה70.

הלוא ניתן למצוא בנקל ברומן המדובר את הרעיון ל"בדרכים" של קרואק ואת החוטי המחשבה של שתי הטרילוגיות של מילר. אני לא אומר שוולף המציא את רעיון התנועה, שהוא תימה מרכזית בתרבות ובספרות אצל האמריקאים. כמו כן, אני לא אומר שהיה בין הראשונים שקישרו בין תנועה לחיות ויצירתיות. אולם, הוא כן שכלל והתווה קו מנחה שאחרים הלכו בעקבותיו. בניגוד למילר, קרואק, פינצ'ון, פוסטר וואלס ופאלאניוק, לא תמצאו אצלו סקס או סמים באופן פתוח וחופשי—ולא פחות מזה, מקובל, נחשק ונחגג (הוא אפילו הולך למועדון ג'ז איפשהו, מי אמר קרואק ולא קיבל). כן תמצאו קפה בכמויות אסטרונומיות שמסוגל להרקיד עדר פילים לצלילי מוזיקה אירית, סיגריות בקונטיינרים שיגרמו למנוסים שבהומלסים להשתעל ולהשתנק ואלכוהול שיעלפו כורי מחצבים בסיביר בחתונה של תאומים.

הקטע הוא
התנועה של וולף שונה משהו מזו של מילר וקרואק. הוא פוגש סופר אמריקאי (סינקלר לואיס) מצליח שמגיע ללונדון ויוצא (יותר נכון נגרר) איתו למסע שלא היה מבייש את קרואק ושות'. הוא יוצא למסע ארוך לאירופה, בדיוק כמו הפנטזיה הרטובה של מילר וכל מה שהוא מקשר עם הרעיון של "להיות סופר". אחרי הכל, וולף גילם בשר ודם (ואלכוהול, ניקוטין וקפאין) את החלום של שני האפיגונים: אדם מן היישוב--> ללא ייחוס מעמדי-->לימודים באוניברסיטה-->מסע הרפתקאות לאירופה-->כותב ספר על מעלליו--> חוזר לניו-יורק כהצלחה מסחררת-->נכנס לקאנון הספרותי בכוח. מילר לא למד באופן פורמלי, קרואק נשר מקולומביה. אבל שניהם אמרו שלא מעניין אותם שום דבר והם יכתבו ויהי מה.

 

[catch 2 2]

תמצית, ציטוט ומדריך

תמצית קיצור 7 שנים
הרעיון המכונן של הרומן בפני עצמו היה אמור להספיק בשביל לקבע את מעמדו כאחד הספרים הגדולים אי פעם. הספר מתרחש בין שני אירועים מרכזיים: קריסת הבורסה ב-1929 ושלטון הנאציזם בגרמניה ב-1936. אם אתם שואלים את עצמכם כיצד ניתן לפקשש נקודת פתיחה יוצאת דופן כמו שני האירועים המכוננים האלה, תקבלו את התשובה אפילו לפני עמוד 30. שכן מה רבות הדרכים מסתבר.

בן דמותו של הסופר, גו'רג' וובר, חוזר לניו יורק אחרי מספר שנים באירופה ומצפה לצאת ספרו הראשון לאור. ברקע, 1928-9 החודשים שלפני אוקטובר השחור, החודש והיום בו יוצא ספרו, כך במקרה. הוא מתאר את החיים הטובים והמנותקים של עשירי ניו יורק. ליתר דיוק, אסתר המאהבת שלו, בעלה וכל סביבת המשרתים (חובבי דאונטון אבי יחייכו לעצמם בקריאת כמה מהסצנות). הבעיה היא שהתיאורים שלו כל כך שטוחים ולא מלאים, כל כך מעוותים הן מנקודת המבט של המספר והן מנקודת המבט של בן דמותו. עד כדי כך שזה היה מבייש את העלובים מפרשני ערוץ פוקס ניוז. הבעיה היא גם הדרך שבה הוא מתאר את האנשים ש"קונים ומוכרים" כאילו שאין מחר, כסף שאין להם בבניינים שלא קיימים. ממש טייק 1 של 2008 ומשבר הסאב פריים. התיאור שלהם כל כך גס, פשטני וחסר מעוף, בלי הבנה בסיסית בכלכלה. פתאט ומביך.

אחרי שהשוק קורס והספר נושם חמצן תהילה מזוקק, דמותו של וולף עוזבת לברוקלין ל4 שנים בשביל לעבוד על מה שיהיה ספרו השני והטוב ביותר שלו לטעמי (על הזמן והנהר). חבל. כי הספר מתרסק כאן לגמרי. עוד סיבה מבחינתי שהספר המדובר הוא פשוט רע, הוא מראה על עצלנות אינטלקטואלית. You Can’t Go Home Again הוא בעצם הסיפור על איך נכתב Of Time and the River. ואיך הוא נכתב? 4 שנים בברוקלין ואז תקופה נוספת באירופה. תחילה לונדון ואנגליה ולאחר מכן ברלין של 1936 בראשות היטלר ואז בחזרה הביתה לארה"ב.

אחד הציטוטים המחרידים ברלוונטיותם

“He knew that the negro stood in awe of the complex mystery of the law, of which he understood little or nothing, or in terror of its brutal force. The law for him was largely a matter of the police, and the police was a white man in a uniform, who had the power and authority to arrest him, to beat him with his fist or with a club, to shoot him with a gun, and to lock him up in a small dark cell. It was not likely, therefore, that any negro would take his troubles to the police. He was not aware that he had any rights as a citizen and that Judge Rumford Bland had violated those rights; or, if he was aware of rights, however vaguely, he was not likely to ask for their protection by a group of men at whose hands he had known only assault, arrest and imprisonment.”

Pg. 65


מדריך לקריאה תמציתית ואפקטיבית:
לכל מי שבכל זאת מעוניין להוציא את שכרו בהפסדו: הכינותי מדריכונצ'יק.

-להתחיל מחלק 7 וכל הפרקים האחרונים. פילוסופיית הכתיבה של וולף.
-לקרוא את ההקדמות של כל חלק. בסדר הכרונולוגי.
-לקרוא את נקודת ההתחלה- על החזרה מאירופה לניו יורק- נקודת הset up לספר, חיי התושבים שעתידים להתרסק
-לקרוא- חיי עשירי ניו יורק המנותקים (ההנגדה לעובדי הצווארון הלבן)
-לא לקרוא- על התהילה שלאחר הפרסום, מיותר
-לא לקרוא-חלק 4 –החיים בברוקלין בהתחלה, מספיק רק- Promise of America
-פרקי הגלות באירופה- אנגליה וגרמניה
-לא לקרוא- את הפרקים על בעלת הבית דייזי בלונדון,
-כן לקרוא, את הפרקי המסע עם Lloyd McHarg שהם ממש ההקדמה והרעיון בשלמותו לבדרכים של קרואק.
-כן לקרוא את כל הפרקים על ברלין וגרמניה שכן הם נקודות האור היחידות בספר הזה.

 

[KallaGLP]

ואו, תודה! איזו חתיכת ביקורת!

אהבתי את "הבט הביתה, מלאך" ותכננתי יום אחד לקרוא עוד משהו של וולף, אך די הורדת לי את החשק.

 

[catch 2 2]

בשמחה

אני ממליץ בחום על Of Time and the River, ללא ספק הספר הטוב ביותר לדעתי של וולף מתוך ארבעת הרומנים הגדולים. הוא מהווה המשך למלאך עם אותה דמות ראשית. ספר ששווה את הזמן ולא יהרוס את החיבה לוולף.

 

[SOMEN]

היה מהנה לקרוא!

אולי מוטב לקרוא ספרים שניתן ללמוד מהם כיצד כן לכתוב, במקום לקרוא ספרים שניתן ללמוד מהם כיצד לא לכתוב.

 

[catch 2 2]

זו הייתה השאיפה

לא נורא, טוב שיש איזון בחיים. אף יוצר לא שומר על אותה רמה לאורך כל הזמן, זה אך טבעי. אני מגלה שאני דווקא לומד יותר מספרים גרועים כי הכל נורא חשוף בהם. כמו כן, שההבדל בין יצירת מופת לכישלון הוא לא כזה גדול כמו שחושבים.

 

[siv30]

תודה על המאמץ

קראתי את הבט הביתה מלאך שהיה מאוד מאתגר עבורי.
קראתי אותו בעברית בתרגום אהרון אמיר והדבר האחרון שאני יכולה לכתוב עליו הוא שנהנתי. הפונט הזערורי, זרם התודעה והתרגום החצצי פשוט לא איפשרו לי להנות למרות שהיו חלקים יפיפיים בספר.
&nbsp
מאידך קראתי את The Lost Boy נובלה פואטית יפיפיה ונוגעת ללב שגם בה יש יסודות אוטוביוגרפיים ואהבתי מאוד.

 

[catch 2 2]

אין בעד מה

שמח לשמוע שאהבת ונהנית מהנובלה. לא קראתי אותה עדיין. בסופו של דבר, הנאה מהווה מרכיב חיוני מהקריאה. מבחינת הכתיבה, תומס וולף הוא קיפוד שעושה דבר אחד גדול. בכנות, אני לא רואה סיבה מיוחדת לקרוא יצירות ארוכות נוספות שלו כשחוויית הקריאה של "הבט הביתה, מלאך" לא ענתה על הציפיות. הספרים שבאו אחריו הם באמת בבחינת More of the same.