melancholy man
New member
Wouldn't you miss me at all
I'm only a person whose arm bands beats on his hands, hang tall won't you miss me? Wouldn't you miss me at all? (סיד בארט DARK GLOBE). כשהתפזר הערפל הסגול מעל שנות השישים ואחרוני ההיפים בסאן פרסיסקו ולונדון המירו את הג'ונט האחרון במקלחת חמה ודמי כיס מההורים אפשר היה, לצד היופי והקסם של מהפכת הסיקסטיס, לראות פתאום את הקורבנות, הראשון שהלך לטובת חיי הרוק אנד רול, היה דווקא בראיין ג'ונס, שטבע לו שיכור ומסטול לתוך בריכה, הנדריקס נכנע ללחצים כלכליים, חוסר תיפקוד כללי והתמכרות קשה, ג'אניס לא הצליחה להתמודד עם הבדידות והוויסקי ומוריסון סתם שתה ועישן עצמו למוות במפגן הדוניסטי סוטה סקסי ומגעיל ורבים אחרים, מוכרים הרבה פחות, לא חזרו הביתה מעולם מתוך ההזיה. הרבה סיפורים יפים יצאו מהסיקסטיס, היום, בדיוק לפני 39 התוודע העולם (או לפחות החלק המאוד קטן של העולם שדברים כאלה עיננו אותו) לראשונה לאחת הטרגדיות הגדולות ביותר של עולם הרוק, טראגדיה מאוד אישית, מאוד צנועה, מאוד נסתרת וסודית, כזאת שגם היום, אנחנו לא באמת את סיבותיה או מהלכה האמיתי, היום בדיוק, ב 6 לאפריל 1968 הודיעו חברי להקת פינק בהודעה לאקונית, שסיד בארט עזב את הלהקה. כרגיל במקרים כאלה מאחורי ההודעה הלאקונית והלא נכונה הזאתהזאת, עמד סיפור עצוב וגדול, של איש צעיר ומאוד מוכשר שאיבד את דרכו, של להקה שעמדה לפני פרוק ובעיקר טראגדיה שתזין את מעייני היצירה של אחד ההרכבים החשובים והמצליחים בתולדות הרוק. הכל היה אחר לגמרי שנה אחת בדיוק קודם לכן, פינק פלויד, בהנהגתו של סיד, היו ההרכב המחתרתי המבטיח ביותר בלונדון, לאחר שחתמו על חוזה הקלטות עם EMI וקיבלו מקדמה נאה במונחים של אז של 5000 פאונד, החברה סיימו להקליט את הסינגל הנפלא Arnold Layne עם ה B side המדליק Candy And A Currant Bun ונכנסו להקליט את אחד האלבומים הכי טובים של הסיטקסטיס: The Piper At The Gates Of Dawn שיצא באוגוסט. במהלך אותה שנה, החברה מופיעים ב top of the pops, מוציאים כאמור אלבום בכורה ועוד סינגל מצליח: See Emily Play ויוצאים לסיבובי הופעה באירופה ולבסוף גם באמריקה ואף מתחילים סיבוב הופעות לצד הנדריקס ברחבי בריטניה, לכאורה, העתיד מובטח, בארט בדרכו להצלחה הגדולה ולחיי נצח בפנתאון אלי הרוק, אבל מתחת לשטח הכל עצוב ומקולקל ומסוייט. במהלך הסיבוב לאמריקה, סיד נשבר וסימני המשבר מתחילים להפריע ללהקה, במהלך ראיונות לטלוויזיה האמריקאית, בארט לא מסוגל לענות בראיונות, לעיתים עולה לבמה מבלי לנגן או לשיר כלל וגם בהופעות הוא נכנס מידיי פעם למצבים קטטונים שלא מאפשרים לנגן עם הלהקה, סיבוב ההופעות מופסק באמצע והלהקה חוזרת להופיע בבריטניה, שם הסיפור חוזר על עצמו. חברי הלהקה, שהיו בעצמם צעירים חסרי יכולת להתמודד עם המצב הקשה של מי שהנהיג אותם והיה הכוח היצרתי מאחורי הלהקה, לא באמת ידעו מה לעשות ולא הצליחו לחשוב על דרכים לעזור לו, בסוף שנות השישים, בטח בסביבה של להקת רוק בלונדון הסוערת, טיפול פסיכולוגי או פסיכאטרי נראה יותר כמו עונש מאשר טיפול (ורוב הזמן, גם באמת היה כזה אז), סיד עצמו לא היה במצב שאיפשר לו להבין את גודל הבעיה, וכך, במקום להתמודד עם הבעיה, הביאו חברי הלהקה נגן וזמר מחליף, עוד חבר ילדות שלהם: דיוויד גילמור. בתחילת ינואר 68 גילמור מתחיל להופיע עם הלהקה, בתחילה כגיבוי בלבד לסיד, אולם תוך מספר שבועות מצבו של סיד כל כך מחמיר שהוא הופך למיותר בהופעות הלהקה, ושאר חברי הלהקה, שלא יכלו להתמודד איתו יותר, פשוט מפסיקים לקחת אותו להופיע כשבמהלך ההופעות, בלי הכרזה או הודעה, דיוויד גילמור לוקח את מקומו של בארט. סיד עצמו, שלא הבין מה קרה, המשיך להגיע להופעות של הלהקה, גילמור, שלמד לנגן יחד עם סיד בהפסקות בבית הספר התיכון, אמר כמה פעמים, שהעניים הגדולות של סיד, יושב בשורה הראשונה במספר הופעות ומסתכל עליו, רודפות אותו עד היום, בסופו של דבר,בתחילת מרץ 68, הם מבקשים את סיד להפסיק להופיע, לנגן או לתת שירים ללהקה, חודש שלם עובר, עד שהלהקה מודיעה רישמית על עזיבת סיד, חודש במהלכו לא היה ברור, אם הלהקה ממשיכה ומי מהצדדים לוקח את השם פינק פלויד, שכן, מבחינת חברת התקליטים, סיד בארט היה פינק פלויד ובצדק הוא כתב את השירים, הוא שר אותם ואותו באו המעריצים לראות. אנחנו לא באמת יודעים מה גרם להתמוטטות של סיד, חלק מחבריו לשעבר בלהקה, טענו שהוא סבל מסכיזופרניה, חברים אחרים טענו שמוחו של סיד לא יכל לעמוד בכמות סמי ההזיה שהוא לקח באותם שנים, אחרים טוענים לבעיה נפשית אחרת, שהוחמרה משימוש בסמים. כשם שאיננו יודעים מה גרם להתמוטטות שלו, כך גם מה שעבר שעבר מאז ועד למותו לפני שנה נותר בגדר תעלומה, לאחר שהועזב מהלהקה, הוא ניסה להקליט כאומן סולו, בעזרתם של חבריו ללהקה, שני אלבומים מסוייטים שהציגו הברקה יצירתית מדהימה לצד בילבול ואימה מסויטית, יצרתו של בארט באותם שנים, הייתה מראה מדויקת כנראה למצבו הנפשי, כאילו הוא איבד את היכולת לעדן את הסיוט והציג לנו בכנות את ליבו המדמם ונפשו המיוסרת. אחרי שהסתימו ההקלטות האלה, אי שם בסוף 69, בארט עוד ניסה להופיע פה ושם בתחילת שנות השביעים, אולם הוא כבר לא מסוגל לכך ולאט לאט הוהפעות נפסקות והוא פשוט נעלם, לפחות עד סוף 1974, אז בעקבות ההצלחה היחסית של אלבום הסולו השני שלו: The Madcap Laughs באמריקה, הוא מנסה להקליט עוד כמה שירים, אולם מצבו הנפשי לא מאפשר להקליט כלום, הוא נעלם שוב, רק בשביל להופיע מחדש באורך מוזר במהלך הקלטת shine on של פינק פלויד, שנכתב בהשארתו, סיד שהופיע שם, היה שונה מאוד מאותו צעיר יפה ומוכשר שהנהיג פעם את הלהקה, היה זה בעצם, הפעם האחרונה שחברי הלהקה ראו אותו ובעצם, היה זה סיום עצוב לקרירה הטראגית שלו. במשך השנים מאז, פינק פלויד הצליחו בלעדיו להפוך לאחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה, האלבומים שהלהקה הוציאה במהלך שנות השבעים ונכתבו הרבה בהשראת הסיפור של סיד, הפכו לאלבומים אייקונים כמעט בכל תקליטית רוק שמכבדת את עצמה, חברי הלהקה עצמם הפכו למולטי מיליונרים בעוד סיד, היהלום המטורף כמו שקרא לו ווטארס, הלך והסתגר יותר ויותר בביתו, לא דיבר עם איש מחבריו הישנים וככל הנראה הסתגר עמוק יותר בתוך הסיוט של עצמו, עד שבשנה שעברה הלך לעולמו.
I'm only a person whose arm bands beats on his hands, hang tall won't you miss me? Wouldn't you miss me at all? (סיד בארט DARK GLOBE). כשהתפזר הערפל הסגול מעל שנות השישים ואחרוני ההיפים בסאן פרסיסקו ולונדון המירו את הג'ונט האחרון במקלחת חמה ודמי כיס מההורים אפשר היה, לצד היופי והקסם של מהפכת הסיקסטיס, לראות פתאום את הקורבנות, הראשון שהלך לטובת חיי הרוק אנד רול, היה דווקא בראיין ג'ונס, שטבע לו שיכור ומסטול לתוך בריכה, הנדריקס נכנע ללחצים כלכליים, חוסר תיפקוד כללי והתמכרות קשה, ג'אניס לא הצליחה להתמודד עם הבדידות והוויסקי ומוריסון סתם שתה ועישן עצמו למוות במפגן הדוניסטי סוטה סקסי ומגעיל ורבים אחרים, מוכרים הרבה פחות, לא חזרו הביתה מעולם מתוך ההזיה. הרבה סיפורים יפים יצאו מהסיקסטיס, היום, בדיוק לפני 39 התוודע העולם (או לפחות החלק המאוד קטן של העולם שדברים כאלה עיננו אותו) לראשונה לאחת הטרגדיות הגדולות ביותר של עולם הרוק, טראגדיה מאוד אישית, מאוד צנועה, מאוד נסתרת וסודית, כזאת שגם היום, אנחנו לא באמת את סיבותיה או מהלכה האמיתי, היום בדיוק, ב 6 לאפריל 1968 הודיעו חברי להקת פינק בהודעה לאקונית, שסיד בארט עזב את הלהקה. כרגיל במקרים כאלה מאחורי ההודעה הלאקונית והלא נכונה הזאתהזאת, עמד סיפור עצוב וגדול, של איש צעיר ומאוד מוכשר שאיבד את דרכו, של להקה שעמדה לפני פרוק ובעיקר טראגדיה שתזין את מעייני היצירה של אחד ההרכבים החשובים והמצליחים בתולדות הרוק. הכל היה אחר לגמרי שנה אחת בדיוק קודם לכן, פינק פלויד, בהנהגתו של סיד, היו ההרכב המחתרתי המבטיח ביותר בלונדון, לאחר שחתמו על חוזה הקלטות עם EMI וקיבלו מקדמה נאה במונחים של אז של 5000 פאונד, החברה סיימו להקליט את הסינגל הנפלא Arnold Layne עם ה B side המדליק Candy And A Currant Bun ונכנסו להקליט את אחד האלבומים הכי טובים של הסיטקסטיס: The Piper At The Gates Of Dawn שיצא באוגוסט. במהלך אותה שנה, החברה מופיעים ב top of the pops, מוציאים כאמור אלבום בכורה ועוד סינגל מצליח: See Emily Play ויוצאים לסיבובי הופעה באירופה ולבסוף גם באמריקה ואף מתחילים סיבוב הופעות לצד הנדריקס ברחבי בריטניה, לכאורה, העתיד מובטח, בארט בדרכו להצלחה הגדולה ולחיי נצח בפנתאון אלי הרוק, אבל מתחת לשטח הכל עצוב ומקולקל ומסוייט. במהלך הסיבוב לאמריקה, סיד נשבר וסימני המשבר מתחילים להפריע ללהקה, במהלך ראיונות לטלוויזיה האמריקאית, בארט לא מסוגל לענות בראיונות, לעיתים עולה לבמה מבלי לנגן או לשיר כלל וגם בהופעות הוא נכנס מידיי פעם למצבים קטטונים שלא מאפשרים לנגן עם הלהקה, סיבוב ההופעות מופסק באמצע והלהקה חוזרת להופיע בבריטניה, שם הסיפור חוזר על עצמו. חברי הלהקה, שהיו בעצמם צעירים חסרי יכולת להתמודד עם המצב הקשה של מי שהנהיג אותם והיה הכוח היצרתי מאחורי הלהקה, לא באמת ידעו מה לעשות ולא הצליחו לחשוב על דרכים לעזור לו, בסוף שנות השישים, בטח בסביבה של להקת רוק בלונדון הסוערת, טיפול פסיכולוגי או פסיכאטרי נראה יותר כמו עונש מאשר טיפול (ורוב הזמן, גם באמת היה כזה אז), סיד עצמו לא היה במצב שאיפשר לו להבין את גודל הבעיה, וכך, במקום להתמודד עם הבעיה, הביאו חברי הלהקה נגן וזמר מחליף, עוד חבר ילדות שלהם: דיוויד גילמור. בתחילת ינואר 68 גילמור מתחיל להופיע עם הלהקה, בתחילה כגיבוי בלבד לסיד, אולם תוך מספר שבועות מצבו של סיד כל כך מחמיר שהוא הופך למיותר בהופעות הלהקה, ושאר חברי הלהקה, שלא יכלו להתמודד איתו יותר, פשוט מפסיקים לקחת אותו להופיע כשבמהלך ההופעות, בלי הכרזה או הודעה, דיוויד גילמור לוקח את מקומו של בארט. סיד עצמו, שלא הבין מה קרה, המשיך להגיע להופעות של הלהקה, גילמור, שלמד לנגן יחד עם סיד בהפסקות בבית הספר התיכון, אמר כמה פעמים, שהעניים הגדולות של סיד, יושב בשורה הראשונה במספר הופעות ומסתכל עליו, רודפות אותו עד היום, בסופו של דבר,בתחילת מרץ 68, הם מבקשים את סיד להפסיק להופיע, לנגן או לתת שירים ללהקה, חודש שלם עובר, עד שהלהקה מודיעה רישמית על עזיבת סיד, חודש במהלכו לא היה ברור, אם הלהקה ממשיכה ומי מהצדדים לוקח את השם פינק פלויד, שכן, מבחינת חברת התקליטים, סיד בארט היה פינק פלויד ובצדק הוא כתב את השירים, הוא שר אותם ואותו באו המעריצים לראות. אנחנו לא באמת יודעים מה גרם להתמוטטות של סיד, חלק מחבריו לשעבר בלהקה, טענו שהוא סבל מסכיזופרניה, חברים אחרים טענו שמוחו של סיד לא יכל לעמוד בכמות סמי ההזיה שהוא לקח באותם שנים, אחרים טוענים לבעיה נפשית אחרת, שהוחמרה משימוש בסמים. כשם שאיננו יודעים מה גרם להתמוטטות שלו, כך גם מה שעבר שעבר מאז ועד למותו לפני שנה נותר בגדר תעלומה, לאחר שהועזב מהלהקה, הוא ניסה להקליט כאומן סולו, בעזרתם של חבריו ללהקה, שני אלבומים מסוייטים שהציגו הברקה יצירתית מדהימה לצד בילבול ואימה מסויטית, יצרתו של בארט באותם שנים, הייתה מראה מדויקת כנראה למצבו הנפשי, כאילו הוא איבד את היכולת לעדן את הסיוט והציג לנו בכנות את ליבו המדמם ונפשו המיוסרת. אחרי שהסתימו ההקלטות האלה, אי שם בסוף 69, בארט עוד ניסה להופיע פה ושם בתחילת שנות השביעים, אולם הוא כבר לא מסוגל לכך ולאט לאט הוהפעות נפסקות והוא פשוט נעלם, לפחות עד סוף 1974, אז בעקבות ההצלחה היחסית של אלבום הסולו השני שלו: The Madcap Laughs באמריקה, הוא מנסה להקליט עוד כמה שירים, אולם מצבו הנפשי לא מאפשר להקליט כלום, הוא נעלם שוב, רק בשביל להופיע מחדש באורך מוזר במהלך הקלטת shine on של פינק פלויד, שנכתב בהשארתו, סיד שהופיע שם, היה שונה מאוד מאותו צעיר יפה ומוכשר שהנהיג פעם את הלהקה, היה זה בעצם, הפעם האחרונה שחברי הלהקה ראו אותו ובעצם, היה זה סיום עצוב לקרירה הטראגית שלו. במשך השנים מאז, פינק פלויד הצליחו בלעדיו להפוך לאחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה, האלבומים שהלהקה הוציאה במהלך שנות השבעים ונכתבו הרבה בהשראת הסיפור של סיד, הפכו לאלבומים אייקונים כמעט בכל תקליטית רוק שמכבדת את עצמה, חברי הלהקה עצמם הפכו למולטי מיליונרים בעוד סיד, היהלום המטורף כמו שקרא לו ווטארס, הלך והסתגר יותר ויותר בביתו, לא דיבר עם איש מחבריו הישנים וככל הנראה הסתגר עמוק יותר בתוך הסיוט של עצמו, עד שבשנה שעברה הלך לעולמו.
