Who are the mouse police?!

ThePiper

New member
Who are the mouse police?!

Heavy Horses \ Jethro Tull
בימים טרופים אלו נחמד לברוח לכפר שקט ומבודד, אבל מה לעשות שתלוש המשכורת לא מספיק? אל תתייאשו! בשביל צרות כאלו הולידו לנו אבא ג'ת'רו ואמא טאל שני בנים. הבן הבכור גר ביערות ועליו לא נדון כרגע כי בכפר ענייננו, אך הבן הקטן לא נופל מאחיו... גם באיכות וגם במשקל... אכן, לסוס הכבד אנחנו מתכוונים. אז מה עושה אותו לאחד מחביבי הבנים? And The Mouse Police Never Sleeps מיד צץ לפנינו תיאור של חבורת העבריינים העכבריים מטילי המורא (לא, לא האופנוברים). אך מסתבר שצריך להיות קשוח כדי לשרוד את חיי הכפר האכזריים (כן, יותר בסגנון עכבר העיר עכבר הכפר). חתולים מרושעים צצים בכל מקום חייבים לעמוד על המשמר! ואכן ההרגשה שהשיר נותן היא הרגשה של משהו מוזר וחשוד. אך החלק היפה ביותר בשיר הוא ללא ספק הסוף... מרוב שאנדרסון דיבר על מעללה העיקרי של החבורה נעשה לו מגרד בגרון ושיעול יבש בוקע מגרונו, נשמע יותר כמו שיר של פרנק זאפה... Acres Wild בשיר הזה ג'ת'רו נותנים גרוב כמו שרק הם יכולים, הוא מדגים את הצד העממי של הלהקה עם החליל הנפלא של אנדרסון, הקצב בכלי ההקשה וטעם הפולק המקפיץ. כששומעים את השיר פשוט אי אפשר שלא להתחיל לקפץ במחולות איריים עליזים שבסביבה יש ריח של אויר הצלול והמעורר של הכפר. פשוט שיר נפלא כמיטב המסורת! No Lullaby בהתחלה השם של השיר עלול להטעות, זה לא אמור להיות שיר ערש, נכון? אז למה אני עומד להרדם? אם זה מה שאתם חושבים בתחילתו של השיר כנראה שסבלנות היא לא מנת חלקכם ואינכם רגילים לפרוג עליז. היופי של השיר הוא במורכבות שלו ובמספר הסגנונות שהוא מסוגל לשלב בתוכו, אחת ההתמחויות של הלהקה הנפלאה הזאת. Moths רבות דובר על השיר הנפלא הזה, על הרגשת האושר שהוא נותן, על כמה שקשה לרקוד ריקודים איריים לצליליו (במיוחד אחרי שרקדתם בשירים הקודמים), על ניחוח ליל הקיץ החמים שנודף ממנו וכו'... ובכן, קצרה היריעה מלתאר את השיר הנפלא הזה, פשוט להקשיב וליהנות כל פעם מחדש! מומלץ במקרים של דיכאון חמור, ניתן להשיג גם ללא מרשם רופא. Journeyman השיר פותח בתיאור של מקום, כיאה ללהקה, תיאור ציורי מאוד. האדם המתואר (איש המסעות), גם כיאה ללהקה, הוא טיפוס עלוב. אי אפשר להתעלם מהליריקה הנפלאה והאופיינית לג'ת'רו, הם מצליחים להציג באור חיובי אפילו את העלוב בבריות ומייצגים קבצנים ועכברים בכבוד. איזו עוד להקה שרה על דברים כאלו? Rover השיר הוא שיר ג'ת'רואי במאה אחוז. הוא הצליל האופייני ללהקה ולאלבום. קולות חליל רכים משולבים בגיטרות ותיפוף קצבי הנוסכים מין הרגשה שלווה על הלב וליריקה פואטית ומרגשת. One brown mouse אחחח... מערכת היחסים הרגישה שבין העכבר לאדם, השיר הזה מצליח לסחוט ממני דמעות בכל האזנה. דמיינו לכם אדם זקן ולידו עכבר קטן, חום וחמוד בכלוב זכוכית. הם שותים תה והעכבר מהרהר במשמעות החיים שלו. מה יכול להיות יותר מרגש מזה? אם עדיין לא השתכנעתם תשמעו את השיר, תקראו את המילים ותסתכלו בתמונה של עכבר חום אחד, מובטח שגם מהאזנה בלבד תתחילו ליבב כמו ילדים קטנים. Heavy Horses גולת הכותרת של האלבום... בלדה לסוס הכבד. אולי חלקכם זוכרים את הסיפור הקטן שלי עליו, אם לא הנה הוא מובא שוב: כשהייתי קטנה אותו בן דוד הראה לי אלבום ושאל אותי "את יודעת מה הפירוש של הווי הורסס?" (הייתי בערך בת 7 או 8) אז אמרתי לו "ממממ הורס זה סוס ואני לא יודעת מזה הווי" בקיצור הוא אמר לי מזה הווי ולימד אותי לקח חשוב "הנה רואה איך מוזיקה יכולה ללמד אותנו דברים חדשים" אני רק הסתכלתי על העטיפה ואמרתי שאלה סוסים מכוערים... כמה שנים עברו מאז ונזכרתי במקרה עם הסוסים וחיפשתי את האלבום (לא ידעתי שהוא של ג'ת'רו טל), הלכתי לחנות התקליטים הקרובה לביתי ושאלתי על האלבום. היום בכל פעם שאני שומעת אותו אני נזכרת באותו מקרה... אז זה הסיפור שלי אוי... איזה שיר נפלא, בכל האזנה מתמלאים מחדש בהרגשת הכבוד לבהמות המשא הכבדות האלו... הכינורות, התיפוף הנפלא (נזכרתי איך קוראים למתופף... בארימור בארלו), השירה המרגשת של איאן אנדרסון (במיוחד הקטע בפזמון "הווי הורסס... מווווב דה לנד אנדר מי...") . כל אלו הופכים את השיר לראוי בהחלט להיות הנושא של האלבום. Weathercock לא, זה ממש לא נגמר (הכוונה היא לא לאלבום). פשוט לא נמאס לחבר'ה שלנו לשיר על דברים שהם (לכאורה) חסרי חשיבות בעליל... אך אם הייתי שופטת לפי הכותרת (שמשמעותה שבשבת) הייתי אבודה, זהו אחד השירים הטובים ביותר לפי דעתי באלבום. השירה של אנדרסון נותנת ארשת כבוד וגדולה לשבשבת. הקטע שבו התופים מתמזגים עם השירה ממיס לבבות. שיר מומלץ בפה מלא (בעכברים חומים). לסיכום: ה"אח הקטן" בהחלט מושפע מאחיו הגדול ומומלץ בתור התחלה (התחלה של השלב המורכב יותר של ג'ת'רו טאל). נחמד לפעמים לברוח לתוך הכפר המבודד הזה המלא חיות משק ויצורים מוזרים (ביניהם איאן אנדרסון) ולשכוח את כל הצרות למשך 40 דקות, מה גם שזה לא עולה הרבה וזה לשימוש רב פעמי (מומלץ להתייעץ עם הרופא לפני הפסקת הטיפול). האזנה נעימה!
 

Rubycon

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

אחלה ביקורת ואחד החזקים של החלילן מהמלין ושות'. המשיכי כך.
 

ThePiper

New member
הקפצה קטנה ועוד כמה הבהרות...

הנה העטיפה האחורית שאין לי מושג איך היא מתקשרת לתוכן אבל לא משנה, היא נפלאה => *אם אין אף אחד שמתנדב לעשות ביקורת על האח הבכור אז אני מוכנה. * יש לי שאלה: האם השיר היחידי שלא מופיע בו חליל הוא אקוולאנג או שיש עוד?
 

noosh

New member
הייתי רוצה לכתוב על האח הבכור

אבל אני לא חושבת שאני אצליח
לכן את מוזמנת לעשות זאת!
 

ThE RhythM

New member
כבר אמרתי שאת תותחית?

אז הנה אני אומר שוב! באסה שאני לא מכיר את האלבום הזה במלואו...נראה לי שכדאי. בכל מקרה לתענוגכם האישי הנה עטיפה
 

SickAgain

New member
גדול!!! ../images/Emo118.gif

אלבום של כיף גדול וג'טרו טאל במיטבם. ביקורת מעולה שהעבירה בי הרבה מהתחושות הנכונות שאני מרגיש בהאזנה לאלבום הזה ולג'טרו טאל בכלל.
 

LadyG

New member
בתור חובבת ג'טרו טול גדולה

אני חייבת להתוודות, העניין שלי בלהקה מוצה סביב Songs from the wood ונדמה לי ש- heavy Horses הוא הבא אחריו. האוסף שלי מסתיים ב- Songs from the wood, ומשום מה איבדתי עניין באלבומים שיצאו לאחר 1977. ביקורת יפה פייפר, עשית לי חשק לנסות ולשמוע את האלבום.
 

giloni

New member
for my Lady

גם אני סברתי כמוך, עד ששמעתי את Broadsword and the Beast. תמיד עמדתי בפני הסתירה שבין העטיפה המדהימה של האלבום הזה לבין השמועות שאנדרסון וחבורתו המתחלפת סיימו את תפקידם בעולם הרוק. בסוף אזרתי עוז והאמיני לי שכדאי. אלבום חזק מאד, מלודי, מושקע מבחינת העיבודים, לא פחות משני היערנים. לא עולה כמובן על הייצירות העשירות של שנות השבעים אבל בהחלט שווה את המאמץ. יקי
 
יקי we have a problem

יש לי כמה בעיות להתחבר עם אלבומים של להקות עבר גדולות. הראשונה היא אישית, קשה לשמור על רמת גבוהה של יצירה, מעטים מאוד הצליחו בכך לאורך עשרות שנים (ג'ורג' הריסון שמיעט ליצור לאורך השנים, בוב דילן שהנפילות שלו לא חזקות מידיי ופראנק זאפה הם הדוגמאות הראשונות שעולות לי לראש אבל אני בטוח שיש עוד כמה אם אפשפש בזכרוני), מאחר ואני קשור ממש ללהקות וליוצרים שאני אוהב, אני פשוט מפחד לקנות/לשמוע דברים חדשים שיביכו אותי. כך קרה לי עם לא מעט אלבומים בעבר (ומי שהמשיך לשמוע ג'טרו טאל אחרי J-Tull.Com שיקום) ואחרי שהתאכזבתי והובכתי אני לא נותן הזדמנויות נוספות, מה עוד שיש תמיד כל כך הרבה יצורות מופת שאין לך (לאף אחד אין תקליטיה שלמה הרי) תמיד נראה לי שלהסתכן במשהו חדש זו בעיה, מה עוד שבד"כ כשיוצא משהו חדש ללהקות העבר הגדולות הוא כבר לא זוכה להשמעות ברדיו ואם כן אוי לאוזניים (מי אמר קרלוס סנטנה ולא הקיא?). הבעיה השניה היא תרבותית, האם אפשר ליצור אלבום מתקדם באמת ב 2003 (או כל שנה אחרת אחרי 1980, האם יש לצלילים לחוד הנפרדים מהאווירה התרבותית הסובבת אותם משמעות?, אם מוסיקה היא שיקוף כלשהו של חברה תרבות והיסטוריה, האם משהו כל כך אנכרוניסטי כמו אלבום פרוג (או פסיכדליה או רוק כבד) בתקופה הפופית הזו יכול בכלל לרגש?
 

noosh

New member
בתור אחת שגדלה בחברה הפופית

וכן שומעת פסיכדאליה ופרוג, אני חייבת להגיד שכן, זה יכול לרגש, לרגש מאוד אפילו. אני לא גדלתי בסיקסטיז, וגם לא בסבנטיז, אפילו באייטיז לא. אני כן גדלה בחברה הממוסחרת, התאגידית, הצבועה של היום, ואני בהחלט מצליחה להנות מצליליהם של יס, הדלתות, לד זפ וג'ת'רו, אני מצליחה להתחבר אליהם יופי. אז נכון, אין את האווירה התרבותית שמסביב.. ואלוהים יודע כמה אני מתייסרת כל יום בשאלה למה אינ לא גדלה בסבנטיז, למה לא זכיתי להיות שם כשזה קרה. אבל אני לא, אני גדלה עכשיו, עם בריטני וכריסטינה שמניעות את המוזיקה סביב המראה שלהן והופכות אותה לתעשיה, אני גדלה בתקופה שמפיקים יוצרים הרכבים של לסביות כדי למכור יותר אלבומים ולהרוויח יותר כסף, אני גדלה בתקופה שמוזיקה זה ג'וב, זו עבודה של יחסי-ציבור וטקסים ומכירות, שה"זמרים" נראית טוב ורוקדים מעולה, ולבושים (או יותר נכון - לא לבושים) במיטב העיצובים של איב סאן לורן וג'ורג'יו ארמני. ובכל זאת, אני כל פעם שאני מכניסה את Surealistic Pillow למערכת אני לא יכולה להפסיק לחייך. וכל פעם שאני שומעת את Since I've Been Loving You אני בוכה, וכל פעם שג'ניס ג'ופלין שרה לי באוזניות אני מתמוטטת. אולי דווקא בגלל שאני גדלה בתקופה כ"כ ממוסחרת, לשמוע מוזיקה שנעשתה בשביל המוזיקה זה מה שעושה לי את זה. היא מזכירה לי שהיו תקופות אחרות פעם, והיא מכניסה אותי ומחברת אותי לאווירה של פעם. אז אולי אינ לא יכולה להיות בסאן פרנסיסקו ולשים פרחים בשיער שלי, ואולי אני לא יכולה ללכת לראות את לד זפ בהופעה בשנות ה-70, או לקנות את התקליט החדש של ג'ת'רו ולהניח על הפטיפון, אבל לפחות נשארה המוזיקה שמלמדת אותי קצת על מה שהיה פעם, ומחברת אותי לתקופה. חוצמזה, דווקא שמעתי להקות פרוג של שנות ה-90 ושנות ה-2000, ואני חייבת לציין שהן לא רעות בכלל.. להפך, הן מעודדות אותי לחשוב שאולי יש סיכוי, אולי זה עוד קיים ואולי יש אנשים שהמוזיקה בכל זאת חשובה להם.
 
נוש

אין ספק שדברים גדולים מהעבר יכולים עדיין לרגש כמעט כל אחד, כי כשמשהו טוב הוא פשוט טוב ובגלל זה הוא מרגש אותנו. השאלה שלי קשורה יותר לחלק השני של מה שכתבת, האם אפשר היום ליצור מוסיקה כמו פעם, כשהעולם מסביב כל כך שונה, האם יצירה כזאת לא תיהיה אנכרוניסטית, במיוחד כשמדובר בלהקות כמו ג'טרו טאל, יס, קינג קרימזון (או לצורך העניין סגול כהה, ג'פרסון איירפליין או אפילו הגריטפול דד, ששמועות עקשניות טוענות שהם מתאחדים)
 

noosh

New member
לזה אני מסכימה

אפילו רגע אחד לא ציפיתי שאלבום של ג'ת'רו משנות ה-90 יהיה יותר טוב מאלבום של ג'ת'רו משנות ה-70. מעטים האמנים שמצליחים להתפתח ולחדש במשך 30 שנה. זה קשור לא רק לתרבות ולחברה שמשתנה ומתפתחת עם השנים, אלא גם לאמן עצמו, ועל זה כבר דנו בשרשור אחר. לפעמים לאמן עצמו אין משהו חדש להציע, לפעמים הוא פשוט מיצה את עצמו. אבל להקות חדשות כן קמות ונוצרות, ואני לא מדברת על תרבות הפופ הממוסחרת, אלא על להקות כמו פלאואר קינגס, אנגלגרד, פורקיופיין טרי, ספוק'ס ברד ועוד כדוגמתן, שבאמת קמו כדי לעשות מוזיקה, שיוצרות משהו יותר מתחוכם, יותר אמיתי, והעיקר - כדי ליצור, לא כדי להרוויח. והן בהחלט אומרות לנו שעוד יש תקווה, ושגם הפרוג לא מת, ושהמוזיקה עצמה לא מתה. כי יש להקות שיוצרות בשביל המוזיקה, ויש להקות שמחדשות ומפתחות דברים, ואתה יודע מה? יש קטעים שלהם שאני יכולה להכניס באותו משפט עם יס וג'נסיס, בהחלט. אז אולי ההווי התרבותי שסביבן קצת לא קשור לצלילים שהן יוצרות, אבל אולי הצלילים נוצרים דווקא כדי לשנות משהו בחברה.
 

ThePiper

New member
קחו את האלבום החדש של פיטר גבריאל..

כל הכבוד לו שהוא ממשיך ליצור אבל בבקשה שיחסוך את הבושה הזאת מעצמו... עדיף לפרוש בשיא מאשר לעשות את מה שהוא ועוד כמה כמוהו עושים.
 

ThE RhythM

New member
דווקא פיטר גבריאל

ברוב קריירת הסולו שלו עשה דברים טובים מאוד. שלא לדבר על זה שהוא בין הראשונים שחשפו את המוסיקה האתנית לעולם המערבי וגם הקים חברת תקליטים משלו לטיפוח כלמיני אמנים צעירים ממקומות נידחים ברחבי הגלובוס... :)
 

ThePiper

New member
בהה.. חשבתי שזה לא שלח...בכל אופן,

אני לא מדברת על כל קריירת הסולו שלו ולא על המעשים הטובים שהוא עשה, אני מדברת על האלבום החדש שלו (stand up אם אני לא טועה[או שמא אני מתבלבלת עם ג'ת'רו]) ועליו מבחינה מוזיקלית. הוא היה רק דוגמא. דבר נוסף הוא שאני גם לא מבינה למה קטלתם את האלבום JT Dot com הקשבתי לו כמה פעמים והוא לא רע בכלל, כמובן שהוא לא טוב כמו האלבומים שלהם בשנות ה 60-70 אבל הוא אלבום חביב ביותר. עוד אלבום חביב מהשנים היותר מאוחרות שלהם הוא crest of a knave, שווה האזנה.
 

ThePiper

New member
האלבום החדש של פיטר גבריאל כדוגמא..

כל הכבוד לו שהוא ממשיך ליצור אבל בבקשה שיחסוך את הבושה הזאת מעצמו... עדיף לפרוש בשיא מאשר לעשות את מה שהוא ועוד כמה כמוהו עושים. אבל אני לא מאשימה אותם, הם מנסים להיות פתוחים לקהל נרחב יותר. ודבר נוסף... אולי בשבילנו רוב המוזיקה כבר מתה, אך יש אנשים שמקשיבים לתרבות הפופ הממוסחרת ונהנים מזה (מוזר ככל שזה נשמע) ונרצה או לא 95% מהמוזיקה היום נעשית למטרות רווח ולמען האמת גם פעם היא הייתה כזאת.
 
הלהקות שנועה ציינה

בהחלט מומלצות לכולם. חבל להיות עקשנים (אפילו יותר ממני) ולא לנסות אפילו לשמוע אותם.. וזה הורדה חוקית, אז בכלל..
 

the band member

New member
יקי, מסכים עם כל מילה!

למרות הסאונד הקצת אלקטרוני האלבום בורדסורד הוא אלבום מקסים!
 

LadyG

New member
תודה יקי

לקחתי לתשומת ליבי ומבטיחה דיווח על התרשמותי.
 
למעלה