Gaius Octavius
New member
White Pearl, Black Oceans
המאסטרפיס האחרון של סונטה. כן, תיכננתי להכניס את זה לחוג לספרות מחר, אבל החלטתי שפחות ממה שבא לי לשמוע מה לכם יש לומר בא לי לומר את מה שיש לי לומר
סתם, המ
ובכן, בניגוד לחפירותיי הרגילות, כאן אני אדבר גם על הנגינה, על השירה ועל הליריקה. אני מתנצל בפני גיטריסטים, בסיסטים ומתופפים על כך שהידע שלי בנגינה לא משהו ככה שאני לא יכול לבקר את זה טוב כל כך, אבל תנו לי לנסות. בכל מקרה, על מה השיר מספר? סיפורו של נוטר-מגדלור, האחראי על האור, אשר בערב השנה האזרחית החדשה [1.1] החליט לבוא לעיירה ממנה התרחק כל חייו, ולפתע התאהב באישתו של אדם. לאחר שבילו במשך כל היום, הוא נרדם במקום כלשהו והיא הלכה להפליג הרחק משם, הרחק מהעיירה שהיתה קטנה מדי בשבילה. הוא התעורר בלילה, גילה שהאור במגדלור כבוי ולא ידע מה לעשות. בבוקר הוא הגיע לעיירה, מקווה שהכל בסדר, אבל לא, הספינה White Pearl טבעה [התנגשה בשובר הגלים], בגללו, ועל הסיפון היתה, כמובן... היא. ואז הוא פגש את בעלה. היא נאפה, הוא הואשם ונשפט. אבל הוא לא רצה להיות כל חייו בכלא או בגלות אז הוא פשוט עלה למגדלור, עלה את כל 1000 המדרגות וקפץ, נותן לאוקיינוס השחור שמתחתיו ליטול את חייו. זה לפחות הפירוש שלי לליריקה. כל הסיפור עם הבחורה נורא לא ברור, אבל אני חושב שהוצאתי את עיקר הדברים. נקודות הראויות לציון בליריקה ובכן, אין מה לומר, הליריקה פה יפהיפיה. על אף שטוני חורז יותר מדי את צמד המילים Light וNight, הליריקה פשוט מדהימה. "Love can be like poetry of demons, or maybe God love complex irony?" "Oh, blood-red moon, eat away the night" "She promised to be mine, forever, ...For that one night..." אלו רק חלק מהציטוטים האהובים עליי. מבנה הבתים בעבר, טוני היה מרבה לכתוב את שיריו באותה תבנית חוזרת ומשעממת. בית, בית, פזמון, בית, ברידג', חזרה של פזמון כמה פעמים, סוף השיר. משהו כזה, שניתן לראות בShy, Tallulah ועוד. עכשיו השתנה. טוני פרץ את המגבלות שהוא נתן לעצמו והתחיל גם, מי היה מאמין, להתחיל לכתוב בתים שאין בהם רק ארבע שורות. לפעמים שלוש, לפעמים חמש, חריזה שונה, פזמון פחות-חוזר [ובפחות חוזר - הוא חוזר רק פעמיים, וזהו בקושי פזמון גם ככה]. מבחינת השירה עצמה ובכן, גם פה סונטה שינו משהו. הרמוניה. שימוש במספר קולות בו זמנית. מקהלת הקולות המוקלטים של טוני משתלבים מעולה עם הקול הראשי, גם כן של טוני. שימוש בטונים שונים, לפעמים בלחש רגוע ולפעמים בצעקה מלאת-ייסורים, הכל טוב ומלא גיוון בשירה. מבחינת מוזיקה אווירה קלילה, גיטרה קצת שורטת אבל בקושי מורגשת, דגש חזק מאוד על קלידים אך התופים לא נשכחים קליל, ואני לא מפסיק, למשל, לשמוע את הכניסה המחודשת של טומי עם התופים בדקה ה6:50, שזו פשוט כניסה מהירה מאוד אבל גם פשוט משתלבת מעולה עם הקול של טוני ועם האווירה של השיר ברגע הנתון. זה מרענן לשמוע את טומי עושה משהו אחר מלבד אותו מקצב משעמם שהוא עושה בכל השירים של סונטה. כמו כן, שינוי האווירה של השיר כל כמה דקות פשוט עושה את השיר הזה למעולה. מתחיל בלחש רגוע, לאחר מכן מתחזק, וכשמגיע לנקודת שיא העצבים, כשהוא מתרגז על חוסר-הצדק של העולם - חוזר לרוגע מהיר, לשלושה בתים שכולם עצבות, ואז הפסקה, ואז שני הבתים האחרונים והמופתיים של השיר, אותם אני פשוט לא מפסיק לשמוע. מבחינת האורך סונטה, שבדרך כלל השירים שלהם קצרים וקליטים, גם עושים מדי פעם שירים ארוכים, ובדרך כלל, כמין מסורת שכזו, זהו השיר שחותם את האלבום. כאן, אורך השיר הינו כמעט 9 דקות, אבל בניגוד לשאר שיריהם הארוכים - כל דקה מלאת אירועים, ליריקה ומוזיקה, בלי שום שניה מיותרת, שיר ולעניין, בלי מריחה ובלי התעכבות רק לשם הארכת השיר. בקיצור, שיר מופתי, יפהיפה, ואם הייתי ג'ימי הייתי נותן לו 10 מתוך 10, אבל אני לא, אז אני רק אגיד שהוא פשוט יפהיפה. אם למישהו יש דברים נוספים להעיר, הוא מוזמן לכתוב כאן
מי שזקוק לפרשנויות בקשר לשורות מסויימות בשיר - אני כאן, טחנתי את השיר בחודש האחרון כמו אנלאיודע מה
המאסטרפיס האחרון של סונטה. כן, תיכננתי להכניס את זה לחוג לספרות מחר, אבל החלטתי שפחות ממה שבא לי לשמוע מה לכם יש לומר בא לי לומר את מה שיש לי לומר
