melancholy man
New member
What was was
Jethro Tull- This was
אם יש משהו שפקידים בחרות מוסיקה לא מבינים בו בכלל, זה כנראה מוסיקה, זאת אומרת תנו להם חיקוי של הגדבר הגדול הקודם והם יאמצו אותו בחום, אבל תנו להם הזדמנות להחמיץ את הדבר בגדול הבא (שלא לדבר על גאונות לשמה או שאר רוח מוסיקאלי) והם יקפצו על ההזדמנות כמו חבורת חי"רניקים על חופשת שחרור או גלעד שרון על 3 מיליון דולר. כשהקילטו חברי הג'טרו טאל את אלבומם הראשון "This was" לא הייתה חברת תקליטים שהייתה מוכנה לחתום איתם על חוזה הפצה, יכול להיות שהיו שם דיונים מלומדים על בלוז מתקדם ושילוב פולק עם בלוז או משהו כזה אבל יותר סביר שאיזה אידיוט אמר:" מי יקנה תקליט של חלילן? תעיפו את הפסיכי ויש לכם יופי של להקה", לא, זה לא ניסיון דבילי להצחיק, חברת התקליטים באמת התעקשה שאיאן אנדרסון יוותר על השירה וישאיר את הגיטריסט המצויין מיק אברהמס כסולן, הם דרשו גם פחות קטעי חליל בשירים, כי כאמור, מה לחליל ברוק אנד רול, אבל אנדרסון התעקש לא להיות שייך לאחת ממליון להקות הבלוז שאיכלסו את האי האהוב שלו והלהקה הוציאה את אלבום הבכורה שלה בלי תמיכה ממשית של חברת תקליטים. להוציא את העניין הזה של החליל והטרוף האנדרסוני שאנחנו מכירים עד JT הייתה הרכב בלוז טיפוסי שהורכב חוץ מאנדרסון מעוד שלושה נגנים סופר מוכשרים:
גיטרה: Mick Abrahams
: גיטריסט בלוז/רוק מוכשר בטרוף שבשנות השישים דיברו עליו כעל האריק קלפטון הבא, משיכות הגיטרה האיטיות שלו ויכולות הטכניות המדהימות הפכו במובנים רבים את האלבום הזה לאלבום משותף של שני יוצרים גדולים (מה עוד שאברמס כתב חלק ניכר מהחומר) ובטח הוסיפו את הצליל הבלוזי שלו, למרבה הצער אברהמס עזב את הלהקה עם תחילת הטור של האלבום והוחלף על ידי גיטריסט לא פחות טוב ואולי יותר Martin Barre שמחובר מאז לאנדרסון כמו תאום סיאמי והיה היחיד שנשאר בלהקה מאז שנות השישים.
באס: Glen Cornick
הצליח לשרוד בלהקה שנתיים, כמו אברהמס גם הוא אחראי במידה רבה על הצליל הבלוזי של הלהקה בהיותו חלק מחטיבת קצב מדהימה שסייעה ללוות את הריפים המצוינים של אברהמס וקטעי החליל של אנדרסון.
מתופף: Clive Bunker
מתופף סופר מוכשר ואחד הדמיוח החשובות בלהקה במהפכים היותר מענינים שלה, הוא חבר ב JT עד אקוולנוג והיה שותף למעבר מבלוז לרוק קלאסי ולבסוף לפרוג, הסולאים המדהימים שלו ניכרים כבר כאן והצליל הבלוזי מאפר לו להפגין יכולות שהוא היה צריך לרסן מאוחר יותר, אבל לא נותנות להפגין את כל מגוון היכולות כנגן, סה"כ כאן הוא מהווה את החלק היותר מוכשר חטיבת הקצב.
This was סוג של סקירה
אחד הדברים המדהימים במוסיקה של אנדרסון ו JT הוא היכולת של אנדרסון לעטוף כל אלבום בדיוק במיונון הנכון של קליטות ואיכות, למען זה לא יכולת כמו כישרון, מין מתת אל אלוהית שכזו, מתת אל שהפכה את JT למצליחה (ובעיני גם המוצלחת) מבין כל להקות הפרוג וגרמה לכך שהיא שרדה הרבה אחרי שגל הפרוג נעלם מהעולם, גם האלבום הזה הוא לא יוצא דופן בכך שגם הוא מלא בלחנים מקסימים ומדליקים, גם אם הצליל לא תמיד זועק ג'טרו טאל, לפחות לא זו שכולנו מכירים ואוהבים אפשר בקלות להתמכר ללחנים של אנדרסון ואברהמס ולהתאב ממבט ראשון חוזר.
My Sunday Feeling
לפעמים גאונות זה דבר נסתר משהו שצריך לחפש עבורה עמוק בין כל השטויות שמסביב ולפעמים היא מופיעה ישר מהפעם הראשונה, השיר הראשון באלבום הראשון של החלילן והחברה הוא שיר אנדרסון טיפוסי, שילוב מקסים של רוק ופולק יחד עם סיפור מהסוג שהפך את אקוולנג ליצרת מופת.
Someday the Sun Won't Shine for You
שיר ראשון של אברהמס, בלוז בריטי מקסים עם מפוחית מתיפחת גיטרה מיללת ושירת דואט של אנדרסון ואברהמס, בלוז מדליק וקטן.
Beggar's Farm
This was מגיעה לשיאיו כשהשיתוף פעולה בין אברהמס לאנדרסון, כאן הם יוצרים דיאלוג מדליק בין חליל לגיטרה, פשוט תענוג.
Move On Alone
בלוז מדליק מבית היוצר של אברהמס, אני לא יכול להשתחרר מההרגשה שחליל היה הופך את השיר למופתי באמת, אבל גם כך, זה פשוט שיר מקסים, מזכיר קצת את בלומפילד קופר וסטילס.
Serenade to a Cuckoo
שיר ג'טרו טאל אמיתי, עם נגינת החליל המיוחדת של אנדרסון כולל התנשפויות אנחות והכל, הקטע הכי ארוך באלבום (שש וחצי דקות של עונג אמיתי) שמזכיר לנו למה בעצם אנדרסון וג'טרו טאל הפכו לכוכבי ענק בסנצת הפרוג כמה שנים מאוחר יותר, מכל הקטעים באלבום זה אולי מזכיר הכי הרבה את טאל האמיתית.
Dharma for One
דיאלוג מדליק לתופים וחליל, שנשמע לעיתים כמו cream על איאן אנדרסון, ג'ם פשוט מעולה ועבודת תיפוף יוצאת דופן של בונקר.
It's Breaking Me Up
וחוזרים לבלוז, הפעם עם קטע גיטרה מדליק של אברהמס, לצד מפוחית מקסימה ברקע ושירה נשברת של אנדרסון.
Cat's Squirrel
נשארים בבלוז הפעם עם קטע קלאסי, ש Cream (כן שוב קריים וזה לא שאני נחדף עם קלפטון הוא פשוט שם) היו מבצעים בהופעות, אברהמס עושה פה הומג' מצויין לקלפטון ושאר החברה רק עוזרים לג'אם בלוזי מקסים להתפתח.
A Song for Jeffrey
לא אחד כמו אנדרסון ישאר את הסיות של אלבום הבכורה שלו ללא חותם אישי והוא חוזר לקראת הסוף מבעד לענן הבלוז הערפילי עם קטע אנדרסוני טיפוסי שמזכיר לכולם מאיזה עץ עושים חליל, כמו כל הקטעים שכתב אנדרסון באלבום הזה, הוא גם הצצה לעתיד של הלהקה ובמובן מסויים של המוסיקה הפופלרית, אבל שוב כמו מרבית הקטעים הוא עדיין לא בשל ואולי בגלל אני אוהב אותו כל כך.
Round
לחמישים שניות בסוף האלבום מרשה לעצמו אנדרסון להיות אנדרסון, זה קטע שתמיד היה נדמה שנקטע לפני שהתחיל, מין פתיח ליצרה מופלאה, במובן הזה הוא קצת כמו האלבום כולו. את This was לא צריך לקנות הערך ההיסטורי, או מתוך יצר אספנות, This was צריך להיות בכל תקליטיה של חובב מוסיקה משום שכמו כמעט כל אלבומי ג'טרו טאל הוא מכיל גאונות לשמה, גם אם הוא לא מגובש עד הסוף והפוטנציאל בדיאלוג בין אברהמס לאנדרסון מעולם לא מומש, יש פה כישרון שנשפך בגלונים. אה כן וגם ממש אחלה של מוסיקה. תבלו
