country joe
New member
We're just looking on ../images/Emo70.gif
עמוק, עמוק בתוך יער הרוק נ' רול של הולדן, מסתתרים שני הגאונים המנודים של עולם הרוק - רוי ווד וג'ף לין. בשנת 71, עם צירופו של לין ל- move, קבעו השניים כי את הפרוייקטים השאפתניים שלהם יוציאו תחת ELO, ואילו הדברים היותר קלילים ישארו נחלתם של המוב. בחזרה ליער שלנו, שם ווד ולין החליטו לקחת טיול קצר. ג'ף ביקר באחוזתו האגדתית של המלך ארגמן, ומאוד התרשם מהעיבודים הדרמטיים חהמרגשים. רוי לקחת את הפניה הלא נכונה והגיע אל הטירה המכושפת של ג'ימי פייג' ושות', שם השקו אותו במיני משקאות לא מזוהים. כאשר חזרו למעמקי היער החליטו השניים ליצוק את כל חוויותיהם לאלבום אחד. התוצאה - Looking On, תרתי משמע. האלבום, שיכול להקרא האלבום הטוב ביותר בין המוזרים ביותר, נפתח עם יצירת הכותרת שמבשרת - התקדמנו, תשכחו מ- flowers in the rain, בעלת ריף גיטרה שלבטח היה מפחיד גם את טוני איומי וסולו תופים ענק של בוו בוואן. השיר העוקב הוא Turkish tram conductor blues. כן, השם מפחיד, אני יודע. כבר אמרתי מוזר, נכון? מוזר, בהחלט. בוגי-כבד-מתקדם-בעל סולואים עם כלים לא מזוהים type of thing. השיר השלישי... רגע, שיר? לא, לא. סימפוניה, כן, סימפוניה. What הוא מסוג השירים שלא נעים להתקע איתם ביער אפל בליל ירח מלא. הדרמטיות השמימית של ג'ף לין מתפרצת כאן בכל הכח. הבוגי חוזר אלינו עם When alice comes back to the farm, עם קטעי צ'לו שיהיו מאוד מזוהים עם ELO מאוחר יותר, פלוס השירה הכוחנית של ווד, בתוספת סולו גיטרה שרק אלוהים יודע באיזה אפקט הם משתמשים שם. קטע הפסנתר שפותח את הקטע החמישי, Open up said the world at the door, נשמע כאילו נלקח ממתי כספי או שלמה גרוניך, באמת. אבל אז מגיע עוד סולו גיטרה משוגע של ווד, קטע פסנתר מופרע של לין וחמת חלילים (נשמע יותר מדי חי בשביל להיות מלוטרון), שמבטיחים שזה המוב. Brontosaurus הוא אולי הקטע הכי נורמלי באלבום, אבל נורמלי באלבום כזה זה משוגע בכל קנה מידה אחר. רוק אנד רול כבד שיגרום לכם להזיז את הטוסיק. השיר השביעי, שגם מסיים את האלבום, קוראים אותו Feel too good. הפעם הגורם המפתיע הוא ההרמוניות הקוליות שנשמעות כאילו הם שאפו טונות של הליום. במפתיע זה גם נשמע טוב. מי שישרוד את התשע דקות הראשונות יקבל קטע דו וופ שיפיל לרצפה כל אדם נורמלי. לגירסאת הדיסק של רפרטואר מצטרפים הסינגלים של תקופת האלבום.
לכל מי שיש ביצים (זה רק ביטוי, האלבום מתאים גם לבנות
) מצפה הפתעה ענקית.
לאחר הוצאת האלבום חזרו ווד ולין למעמקי היער, והחליטו להתקדם עוד צעד. אבל על זאת בפעם הבאה.
עמוק, עמוק בתוך יער הרוק נ' רול של הולדן, מסתתרים שני הגאונים המנודים של עולם הרוק - רוי ווד וג'ף לין. בשנת 71, עם צירופו של לין ל- move, קבעו השניים כי את הפרוייקטים השאפתניים שלהם יוציאו תחת ELO, ואילו הדברים היותר קלילים ישארו נחלתם של המוב. בחזרה ליער שלנו, שם ווד ולין החליטו לקחת טיול קצר. ג'ף ביקר באחוזתו האגדתית של המלך ארגמן, ומאוד התרשם מהעיבודים הדרמטיים חהמרגשים. רוי לקחת את הפניה הלא נכונה והגיע אל הטירה המכושפת של ג'ימי פייג' ושות', שם השקו אותו במיני משקאות לא מזוהים. כאשר חזרו למעמקי היער החליטו השניים ליצוק את כל חוויותיהם לאלבום אחד. התוצאה - Looking On, תרתי משמע. האלבום, שיכול להקרא האלבום הטוב ביותר בין המוזרים ביותר, נפתח עם יצירת הכותרת שמבשרת - התקדמנו, תשכחו מ- flowers in the rain, בעלת ריף גיטרה שלבטח היה מפחיד גם את טוני איומי וסולו תופים ענק של בוו בוואן. השיר העוקב הוא Turkish tram conductor blues. כן, השם מפחיד, אני יודע. כבר אמרתי מוזר, נכון? מוזר, בהחלט. בוגי-כבד-מתקדם-בעל סולואים עם כלים לא מזוהים type of thing. השיר השלישי... רגע, שיר? לא, לא. סימפוניה, כן, סימפוניה. What הוא מסוג השירים שלא נעים להתקע איתם ביער אפל בליל ירח מלא. הדרמטיות השמימית של ג'ף לין מתפרצת כאן בכל הכח. הבוגי חוזר אלינו עם When alice comes back to the farm, עם קטעי צ'לו שיהיו מאוד מזוהים עם ELO מאוחר יותר, פלוס השירה הכוחנית של ווד, בתוספת סולו גיטרה שרק אלוהים יודע באיזה אפקט הם משתמשים שם. קטע הפסנתר שפותח את הקטע החמישי, Open up said the world at the door, נשמע כאילו נלקח ממתי כספי או שלמה גרוניך, באמת. אבל אז מגיע עוד סולו גיטרה משוגע של ווד, קטע פסנתר מופרע של לין וחמת חלילים (נשמע יותר מדי חי בשביל להיות מלוטרון), שמבטיחים שזה המוב. Brontosaurus הוא אולי הקטע הכי נורמלי באלבום, אבל נורמלי באלבום כזה זה משוגע בכל קנה מידה אחר. רוק אנד רול כבד שיגרום לכם להזיז את הטוסיק. השיר השביעי, שגם מסיים את האלבום, קוראים אותו Feel too good. הפעם הגורם המפתיע הוא ההרמוניות הקוליות שנשמעות כאילו הם שאפו טונות של הליום. במפתיע זה גם נשמע טוב. מי שישרוד את התשע דקות הראשונות יקבל קטע דו וופ שיפיל לרצפה כל אדם נורמלי. לגירסאת הדיסק של רפרטואר מצטרפים הסינגלים של תקופת האלבום.