..
שבועיים מייאשים. נשבר לי מכפל התפקידים, נשבר לי לבזבז זמן על נסיעות בין הבסיס שלי לבה"ד 16 (שם אני נהנה הרבה יותר). בשבועיים האלה יצאתי מעט הבייתה (כמה אירוני, אני הרי ג'ובניק) כי אני בדיכאון מציק ולא רציתי להוציא עצבים על כל מי שאני רק פוגש, אז ישנתי בחמ"ל שלנו עם הסמב"צים (סוף סוף מקום בבסיס עם מחשב עם אינטרנט אזרחי), היה אפילו נחמד לשחק איתם קלפים בלילה או סתם להסתובב בבסיס ב 2 בבוקר בגשם. אני לא מתלונן על זה שיצאתי מעט הבייתה, אין לי בעיה עקרונית עם זה, אלא עם הסיבות המגוחכות שגרמו לזה. בסופו של דבר גם סגרתי שבת (שניסיתי להחליף לשבת אחרת כי כבר הייתי שחוק מעצבים) עם מפקד תורן אידיוט, קצין תורן דפוק בראש ומישהי שפשוט הטריפה אותי עם זיוני השכל שלה בשמירות, לא ראיתי את החברה (שאת השבת הזאת היא סוגרת), וביזבזתי עוד עצבים. חלק מזה היה בגלל עומס בתפקיד - היה לנו ביקור של גורמים בכירים בצה"ל, והוחלט שיהיה תרגיל ראווה של חילוץ והצלה, משמע היינו (מש"קי החילוץ) צריכים לאמן ולהכין את הקורסיסטים בצורה קפדנית במיוחד (מיותר לחלוטין, לדעתי). בסוף התרגיל עבר בהצלחה. ובמסגרת התפקיד העיקרי שלי, יש לי בעיקר בחילה מהלקקנות של כל מיני רמי דרגה,אנשים כאלה צריך להעיף מהצבא כי הם דואגים רק לכיסויי התחת שלהם, ולרושם שהם משאירים על הבכירים מהם. רגעים טעונים רגשית? -התרגיל ראווה, ולא, לא בגלל אלה שצפו בו, אלא כי זאת הפעם הראשונה שלי שבה אני רק פיקחתי (עם שאר המש"קים) על התרגיל ולא השתתפתי בו כמו בדרך כלל. ובעיקר כי במהלך התרגיל, חייל אחד שעבד עם פטיש אויר צעק לי, שרועדות לו הבייצים מרוב הטרטור של הפטיש, ואני כמעט התפוצצתי מצחוק באמצע התרגיל (טוב נו, באמצע התרגיל זה היה מצב מצחיק, עכשיו אולי זה לא נשמע ככה). -מפגש עם משטרה צבאית (איך הם הגיעו לאיזור הבסיס שלי??) שהסתיים באזהרה על כך שהלכתי בלי כל סימני ההיכר, או משהו כזה (הלכתי בלי הסיכה, ובלי לחשוב כששאלו את הפרטים, אמרתי את התפקיד ומשם הם הגיעו לזה שאמורה להיות עלי סיכה). בסוף המפקדת שלי התעלמה מהאזהרה הזאת. היה לי גם ויכוח (עם המפקדת) על השרוך, שאני מתעקש לא לשים (לא רוצה לשים משהו שמאפיין תפקיד (מש"ק חילוץ), שבו אני לא מתעסק בדרך קבע), להפתעתי ההטרדות בעניין הזה פסקו, ואני חופשי מהנזלת הכתומה-תכלת שאמורה להיות תלויה על הכתף. יותר מדי עצבים על שטויות. -באיחור מגוחך (שאני מתבייש בו) הייתי בבית קברות, בו נקבר לפני כשלושה שבועות, מכר שהתאבד, שלמרבה האירוניה הכרתי בהופעת מטאל, והפעם האחרונה שראיתי אותו גם הייתה בהופעת מטאל. -והיום בבוקר כשהייתי בבקו"ם, פגשתי חבר טוב מהתיכון, שלא ראיתי חצי שנה, דיברתי איתו שעה וחצי, קיבלתי סיור מודרך במרפאה הענקית של הבקו"ם (פגשתי עוד מישהי מהשכבה, בדרך חזרה הבייתה) ואחרי זה בדרך חזרה לבסיס, שקעתי בדכאון שלי שוב וכאבי הראש, שמציקים הרבה לאחרונה, חזרו אלי. בקיצור, ביזבזתי עצבים על דברים ואנשים שבכלל לא ראויים להתייחסות, שוטטתי הרבה בגשם (סוף סוף יצא לי לשבת בחוף הים בזמן גשם חזק,לפחות משהו טוב), העמדתי פנים לכל מיני אנשים, שהכל בסדר, כי כבר נשבר לי הזין מאנשים ששואלים למה אני נראה כועס (הכוונה בעיקר לאנשים ש"מתעניינים" ו"דואגים" רק כדי לדאוג שתוכל לעזור להם בהמשך). סוף סוף סופ"ש..עוד חודשיים וקצת עד הנטישה שלי לצריפין..
מזמן לא ראיתי בפורום ווידויים וסיפורים אישיים קורעי לב, אז אולי הגיע הזמן לחדש את המסורת? זוכרים את סיפוריי אדגר והקצינה (-;, ואת ההודעות האינסופיות שלי עד כמה שהצבא מתעמר בי? ואת הסיפורים של נטשה על בילוייה המגוונים עם החבר'ה, ואת אלה עם שיטוטייה הרבים בחורדרה, ונסטיה עם הטריפים שלה במחיצתו של אדיק? ורוסטיק עם הסוטול התמידי שלו, וכל שאר חברי הפורום שהיו חולקים בחדווה ובששון את מעלליהם הרבים עם כל הפורום? אז אני חושב שהגיעה העת לחדש את המסורת, לכן נתחיל בסקר קטן. -מה הדבר הכי טעון רגשית שקרה לכם בשבועות האחרונים? למה הוא גרם לכם להרגיש ככה..? מה אתם חושבים ומרגישים עכשיו לגבי הארועה? אל תחסכו בפרטים. אני יודע שזה נשמע יותר כמו שיחה שגרתית על ספת הפסיכולוג שלכם (גם אם אין לכם), אבל לדעתי זה יכול לעזור לעורר את הפורום. אז יאללה חברייה, תרתמו למאמץ ושתפו אתנו (לפחות קצת) בחייכם הפרטים!
