ההסברים שלה לא משכנעים לטעמי
ובעיקר מביעים אי-אמון בסיפור המקורי וביכולת שלו להעביר את הדברים האלה, או בעצם הבחירה של טולקין בדמות כמו פאראמיר, שהוא נטע זר בממלכה שלו - 'פציפיסט' שלא מחבב מלחמות (שלא כמו אחיו), ששואב השראה מהעבר הרחוק ונושא עיניו למשהו נעלה יותר, ומייצג גם סוג של מוסריות גבוהה. הנקודה הזו פשוט לא הובנה על ידי התסריטאים. למשל הבחירה שלו להשליך את הטבעת היא *כוח* אדיר! אם הוא מסוגל לוותר על כל היתרונות שבטבעת (כמו הגנה על גונדור והפלת סאורון), כי הוא יודע שהיא רק תשחית אותו (וכך מייצג את האידיאל הנעלה ביותר מבחינת טולקין - אי השאיפה לכוח), אז הוא פשוט חזק יותר מכל המנהיגים האחרים. ואולי גם הטבעת היתה נראית מסוכנת יותר, אלמלא הוחלט להציג אותה בכף-ידו של פרודו כל 30 דקות, ובמקום זה להראות את השפעתה (דרך אפקט מרהיב ופסיכאדלי) על הדמיון של פרודו, ואת ההיתדרדרות שלו מצד אחד, וההתעלות שלו מצד שני - עד שהוא נעשה לאדם שונה מאוד בגיא האבדון, ובשלבים מאוחרים יותר לבלתי מובן לשאר ההוביטים - כי הוא עסק בכוחות שהם מעל ומעבר לכל מה שאנשים (והוביטים) מכירים. כי אלה הדברים שפגעו יותר מכל בסרט השלישי - ההחלטה של ביינס והזוג ג'קסון שהמקור לא 'חריף' מספיק, ושצריך לחזק אותו ולשנות בו דברים, מתוך מחשבה שהם ממילא לא חשובים במיוחד בחשבון הסופי, ושהסיפור הכללי הוא מעל לכל - ולא משנה באיזה אופן הוא יקודם, אם בהתאם לאופי הדמוית או בסתירה מוחלטת (סאם נוטש את אדוניו - דבר והיפוכו). הסטיה הזו מקו האמון במקור (שבוסס כ"כ יפה בסרט הראשון) היא דבר מצער ומטריד, וכמו שהזכרת בהודעה קודמת, על התחושה בהפקות חדשות שאם משהו הוא לא חריף ובוטה וברור, אז הוא בטח לא יובן, ואי האמון בכוחם של ה'מים השקטים' לחדור עמוק (ומכאן בהכרח גם ביכולתו של טולקין כמספר לסחוף קהל מודרני), הפחיתה הרבה מהעוצמה של הסרט הזה. כי דווקא בתוך האוירה ההרואית הכללית הזו, אפשר היה להכניס אלמנט טראגי משני, שהיה מעניק לניצחון צד מאוד משכנע, ובמיוחד למנוע את ההפתעה - שזכורה לי (ובטח לעוד מחברי הפורום שהיו כאן בסוף 2003) אצל הרבה צופים שבאו לסרט מבלי לקרוא את הספר לפני - מהפרידה של פרודו בסוף.