Tonedeff - Archetype ../images/Emo91.gif
הגדרה מילולית: אדם אשר לא רגיש לשינויי טונים עדינים שבמוזיקה. אז לא, אני לא מדבר על הניסיונות של נאס לשיר פזמון מלודי (הייתי אומר לכם לכו לשמוע את Big girl, אבל באמת לא כדאי) אלא אני מדבר על זוכה הפרס "הכינוי שהכי נוגד את היכולות האישיות" – טונדף. אז בדומה לבארי וויט, מה שנרמז בשם נוגד לחלוטין את מה שקיים בשטח. טונדף בהחלט יכול לעמוד בכבוד במסלול המבחנים של "אמריקן איידל", עם קול עדין למדי אך עדיין חזק, מנעד סביר ביותר ובאופן כללי סגנון שמזכיר את הזמרת המקסימה (שבמקרה טונדף מעריץ) טורי איימוס. אבל לא על הכישרון הזה באנו לדבר כאן, ולא בעזרת הכישרון הזה התפרסם טונדף (טוני רוג´אס) אלא דווקא בזכות 2 כישורים אחרים שלו (בסכנה של להישמע כמו אמא פולניה אגיד: והוא נורא כישרוני). הכישורים האלו הם היכולות שלו בתור "באטל ראפר" ומהירות הפלאו שלו. את שמו ברחובות ניו יורק עשה טונדף לאחר שזכה במס' באטלים מפורסמים ברחבי העיר, ולאחר שהשמועות על הבחור שנשמע טוויסטה אבל טוב, עברו מפה לאוזן. אז כאמור, אין מילה שמתארת את טונדף יותר טוב ממגוון. הבחור נולד בשיקגו, התחיל לפרוץ במיאמי ובגיל 21 העביר את בסיס עבודתו לניו יורק. הוא מפיק, זמר, ראפר מהיר מאד, ראש לייבל, צייר קומיקס ואם אני לא מתבלבל עם דה וינצ'י – גם המציא את הדגם הראשון של ההליקופטר (?!). ובזכות, ואולי יותר נכון בגלל, הגוון הזה, Archetype – ה-LP המלא והרשמי הראשון של טונדף כזה מפוזר/מגוון. אז לא סתם רשמתי במגביל את מפוזר ואת מגוון, פשוט מאד אלו 2 מושגים כמעט חופפים,בעיקר כאשר מדובר במוזיקה,ולכן היתרון הגדול באלבום הזה, הוא כנראה גם החיסרון הגדול ביותר שלו. ועדיין, האלבום מצליח לעבור מאוד חלק בתור שלם, בעיקר אחרי שמתרגלים לשינוי הסגנונות החד לאחר שתיים-שלוש שמיעות. קפיצות משירים משעשעים עד מצחיקים (כמו שרק חברי QN5 יכולים) ישר לשירים מרגשים על לב שבור (כמו שרק חברי QN5 יכולים). ההפקות באלבום נעשו בעיקר ע"י טונדף עצמו, עם עזרה מסוימת מחברים. החל ממפיקי הבית של טונדף – דומינגו, אי-אל ועלית (לא, הוא לא נקרא ככה כי הוא דומה למקופלת). כמובן, גם Kno קפץ להחזיר טובה לטונדף, בעזרת ביט מקסים לLoyal, שיר מרגש על נאמנות,או ליתר דיוק, על חוסר נאמנות ע"י חבר טוב. מה שמביא אותנו לדרך נוספת שבה מגוון טונדף – נושאי השירים. במגבלת ה15 שירים שבאלבום, טונדף נע על מגוון נושאים רחב למדי, כשרגעיו הטובים ביותר מגיעים כאשר יחד עם מכונת תופים ופלאו טוב, מגיש טונדף את הלב שלו על מגש כסף, בכנות מקסימה. קל לי לכתוב שלדעתי שיא האלבום הוא בצמר השירים השישי והשביעי. הראשון, Loyal, שכמו שרשמתי כאן, מדבר בכנות שוברת לב, על חבר טוב שבגד בו, ולמרות שבשום שלב לא מציין טונדף מה בדיוק קרה, קשה שלא להזדהות עם הכאב והכעס של טונדף, הרבה בזכות משפטים כמו: "Don’t ever speak another sentence to me, ever mention me/ I don’t exist, convince yourself you invented me/". השיר השני המדובר הוא Porcelain, שמדבר על "קראש" חסר סיכוי, של החנון חסר הפנים על מלכת הכיתה, ועל הסיומת שוברת הלב שאחרי 7 שנים, הוא מתוודה ונשבר,כמו פורצלן. ולמרות שזאת נשמעת כמו העלילה ל"אמריקן פאי 7: עד פרוסת עוגה", מצליח טונדף להעביר בצורה מושלמת את ההרגשה הנוראית של לב צעיר ושבור, כך שבין אם אתם בקשר הכי נפלא בעולם ובין אם השותף לחיים שלכם זה קופסאת אוריאו והחתול, תזכרו לרגע איך זה להיות בן 14 מאוהב, אך ללא סיכוי. אבל אל דאגה, עם כל המושי'נס הזאת, טונדף לא שכח את מה שפרסם אותו (הממ...הכול יחסי
) – פלאו מהיר ובאטל ראפ'ס. Heavyweight הישן והמאוד מהיר, וCase Closed שמופק בצורה מגניבה ע"י דומינגו, מפגינים את היכולת של טונדף לסובב לשון במהירות שתגרום למיכאל שומכר להסתחרר. ושיר נוסף הוא שחייב להיות בכל אלבום של יוצאי אקסטנדד פאם – הposse cut (בתרגום חופשי: שיר הכנופיה). Quotables נשמע בעיקר כמו אוסף של משפטים מצחיקים שמרוכזים בעזרת סימפול של דה לה סול, וככל הנראה, טונדף שם את השיר הזה רק כדי להראות את מה הוא עושה הכי טוב – גונב את ההצגה. כמובן אי אפשר לסיים מבלי להתייחס ל2 השירים הכי מצחיקים שלא שמעתם: Disappointed – סיפורו של בחור חרמן ונואש, שלא מצליח להתחמק מהאכזבה מיני,שוב ושוב ושוב. והשני: Pervert – לא יכול להיות יותר ברור משם השיר. טונדף מזמר עם וויב של אר קלי, על סטיותיו השונות ולדוגמא ממליץ לבנים לנעול את הדלת של אחותם כשהוא בסביבה, עקב חשש לשלמות מגירת התחתונים שלה, ולבנות להצליב רגליים, כי חצאיות זה דבר די חשוף,בעיקר כשיש מראות על הנעליים. שיא השיר מגיע בבית ראפ מהיר כמו שרק טונדף יודע לבצע שכולל, טוב נו, פאנצ'ים שרק טונדף יודע לכתוב. האלבום מסתיים בשיר שלא מתאים ממש לוויב הכללי שלו, שבו טונדף שר, בדיוק כמו שכבר רשמתי שהוא יכול. Gatheredמתחיל בצורה מדוכאת, כמעט אובדנית, על המרדף של טונדף להצלחה במוזיקה, ובעצם מתקדם להפוך לשיר מוטיבציה טיפה קיצ'י, אבל מזווית שונה. כשתשמעו את האלבום הזה,תמצאו את עצמכם מעבירים אחורה לא פעם ולא פעמיים. לא בגלל שטונדף לא מדבר ברור, אלא פשוט תזרקו את המשפט "שיט, אני חייב לשמוע את השורה הזאת שוב" הרבה פעמים באוויר. לאחר שצולחים את השמיעה הראשונה (ולא שתסבלו ממנה) מהר מאוד מתמכרים לאלבום הזה, שיכול ברגע אחד לרגש אתכם ורגע אחרי תצחקו בקול רם. מה שבטוח אתם תהינו, ותכירו את ההתמכרות הבאה שלכם.
הגדרה מילולית: אדם אשר לא רגיש לשינויי טונים עדינים שבמוזיקה. אז לא, אני לא מדבר על הניסיונות של נאס לשיר פזמון מלודי (הייתי אומר לכם לכו לשמוע את Big girl, אבל באמת לא כדאי) אלא אני מדבר על זוכה הפרס "הכינוי שהכי נוגד את היכולות האישיות" – טונדף. אז בדומה לבארי וויט, מה שנרמז בשם נוגד לחלוטין את מה שקיים בשטח. טונדף בהחלט יכול לעמוד בכבוד במסלול המבחנים של "אמריקן איידל", עם קול עדין למדי אך עדיין חזק, מנעד סביר ביותר ובאופן כללי סגנון שמזכיר את הזמרת המקסימה (שבמקרה טונדף מעריץ) טורי איימוס. אבל לא על הכישרון הזה באנו לדבר כאן, ולא בעזרת הכישרון הזה התפרסם טונדף (טוני רוג´אס) אלא דווקא בזכות 2 כישורים אחרים שלו (בסכנה של להישמע כמו אמא פולניה אגיד: והוא נורא כישרוני). הכישורים האלו הם היכולות שלו בתור "באטל ראפר" ומהירות הפלאו שלו. את שמו ברחובות ניו יורק עשה טונדף לאחר שזכה במס' באטלים מפורסמים ברחבי העיר, ולאחר שהשמועות על הבחור שנשמע טוויסטה אבל טוב, עברו מפה לאוזן. אז כאמור, אין מילה שמתארת את טונדף יותר טוב ממגוון. הבחור נולד בשיקגו, התחיל לפרוץ במיאמי ובגיל 21 העביר את בסיס עבודתו לניו יורק. הוא מפיק, זמר, ראפר מהיר מאד, ראש לייבל, צייר קומיקס ואם אני לא מתבלבל עם דה וינצ'י – גם המציא את הדגם הראשון של ההליקופטר (?!). ובזכות, ואולי יותר נכון בגלל, הגוון הזה, Archetype – ה-LP המלא והרשמי הראשון של טונדף כזה מפוזר/מגוון. אז לא סתם רשמתי במגביל את מפוזר ואת מגוון, פשוט מאד אלו 2 מושגים כמעט חופפים,בעיקר כאשר מדובר במוזיקה,ולכן היתרון הגדול באלבום הזה, הוא כנראה גם החיסרון הגדול ביותר שלו. ועדיין, האלבום מצליח לעבור מאוד חלק בתור שלם, בעיקר אחרי שמתרגלים לשינוי הסגנונות החד לאחר שתיים-שלוש שמיעות. קפיצות משירים משעשעים עד מצחיקים (כמו שרק חברי QN5 יכולים) ישר לשירים מרגשים על לב שבור (כמו שרק חברי QN5 יכולים). ההפקות באלבום נעשו בעיקר ע"י טונדף עצמו, עם עזרה מסוימת מחברים. החל ממפיקי הבית של טונדף – דומינגו, אי-אל ועלית (לא, הוא לא נקרא ככה כי הוא דומה למקופלת). כמובן, גם Kno קפץ להחזיר טובה לטונדף, בעזרת ביט מקסים לLoyal, שיר מרגש על נאמנות,או ליתר דיוק, על חוסר נאמנות ע"י חבר טוב. מה שמביא אותנו לדרך נוספת שבה מגוון טונדף – נושאי השירים. במגבלת ה15 שירים שבאלבום, טונדף נע על מגוון נושאים רחב למדי, כשרגעיו הטובים ביותר מגיעים כאשר יחד עם מכונת תופים ופלאו טוב, מגיש טונדף את הלב שלו על מגש כסף, בכנות מקסימה. קל לי לכתוב שלדעתי שיא האלבום הוא בצמר השירים השישי והשביעי. הראשון, Loyal, שכמו שרשמתי כאן, מדבר בכנות שוברת לב, על חבר טוב שבגד בו, ולמרות שבשום שלב לא מציין טונדף מה בדיוק קרה, קשה שלא להזדהות עם הכאב והכעס של טונדף, הרבה בזכות משפטים כמו: "Don’t ever speak another sentence to me, ever mention me/ I don’t exist, convince yourself you invented me/". השיר השני המדובר הוא Porcelain, שמדבר על "קראש" חסר סיכוי, של החנון חסר הפנים על מלכת הכיתה, ועל הסיומת שוברת הלב שאחרי 7 שנים, הוא מתוודה ונשבר,כמו פורצלן. ולמרות שזאת נשמעת כמו העלילה ל"אמריקן פאי 7: עד פרוסת עוגה", מצליח טונדף להעביר בצורה מושלמת את ההרגשה הנוראית של לב צעיר ושבור, כך שבין אם אתם בקשר הכי נפלא בעולם ובין אם השותף לחיים שלכם זה קופסאת אוריאו והחתול, תזכרו לרגע איך זה להיות בן 14 מאוהב, אך ללא סיכוי. אבל אל דאגה, עם כל המושי'נס הזאת, טונדף לא שכח את מה שפרסם אותו (הממ...הכול יחסי
וכמובן שפלג לא אוהב, הוא אף פעם לא אהב למרות שהכרתי את טונדף וקיואנ5 בזכותו.. אבל לדעתי, האלבום בינתיים מקיואנ5, זה האלפי של פקאףאמ. יצירת אומנות בעיניי. אחלה אחלה של כתבה, רק תמשיך ככה ויהיה נהדר.