מול פלנדרס
New member
To Room Nineteen\ Doris Lessing
סיפור קצר שהוא למעשה סיפור די ארוך (כשלושים עמודים). הסיפור נחשב כאחד מהסיפורים הפמיניסטיים החשובים. הסיפור מתחיל במשפט : This is a story, I suppose, about a failure of intelligence. הסיפור מתחיל כאגדה. מסופר על זוג סוזן ומתיו שכל ההחלטות שלהם בחיים נעשו לפי ההגיון והשכל. הם לא התחתנו מוקדם מדי כדי לא להרגיש שהפסידו שום דבר וגם לא מאוחר מדי. הם החליטו לא לעבור לגור לדירה של אחד מהם, כדי שאף אחד לא ירגיש נכנע לשני ועברו לדירה חדשה. הם החליטו לעבור לגור מחוץ לעיר כי זה הכי טוב לילדים. אף אחד מהם לא היה איש קריירה גדול, אבל היתה לכל אחד מהם משרה קבועה והם התמידו בעבודתם. הם החליטו שבשנים הראשונות לאחר לידת הילדים סוזן תפסיק לעבוד לתקופה מסוימת, כי זה הכי טוב לילדים, אבל היה ברור שאחרי שיגדלו היא תחזור למשרתה. הכל היה מושלם במושלמותו. אולם אז איכשהו דברים החלו להשתבש. הבעל החל לבגוד. סוזן ניסתה לשכנע את עצמה שזה טפשי לכעוס. אנשים אינטיליגנטיים לא עושים מזה עניין. הילדים גדלו וסוזן לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא כבר לא חשקה במשרה הקודמת שלה. היא הרגישה צורך להיות לבד. אז היא הקצתה לעצמה חדר בבית שהוא רק שלה. הרעיון של חדר משלה לאישה, כבר מופיעה מוקדם יותר, במאמר המפורסם של וירג'יניה וולף "חדר משלך". לאחר מכן זה לא מספיק לה והיא נוסעת למלון בלונדון ושוכרת חדר קבוע, חדר מס' 19, רק כדי להיות לבד. חדר מס' 19 היתה ההשראה בספר השעות לסיפור של לאורה בראון, שגם היא פורשת למלון לחדר מס' 19. הסיפור של לסינג קצת מזכיר את הסיפור של לאורה בראון, אולם לטעמי הוא הרבה יותר טוב ומשכנע. אגב, כמו שבמלונות מסויימים אין חדר 13, בהשראת הסיפור יש מלונות פמיניסטיים בהם אין חדר מס' 19. הסיפור הוא על אנשים רגילים שעשו הכל כמו שלימדו אותם שצריך לעשות, לפי ההגיון ובכל זאת נכשלו. הם היו חכמים אולי מבחינות מסוימות, אבל לא מבחינה רגשית, כי בתחום הזה לא ידעו לספק את עצמם. הסיפור קריא וזורם מאוד גם בשפת המקור באנגלית (לא ידוע לי אם יש תרגום) ונקרא בנשימה עצורה. מומלץ!
סיפור קצר שהוא למעשה סיפור די ארוך (כשלושים עמודים). הסיפור נחשב כאחד מהסיפורים הפמיניסטיים החשובים. הסיפור מתחיל במשפט : This is a story, I suppose, about a failure of intelligence. הסיפור מתחיל כאגדה. מסופר על זוג סוזן ומתיו שכל ההחלטות שלהם בחיים נעשו לפי ההגיון והשכל. הם לא התחתנו מוקדם מדי כדי לא להרגיש שהפסידו שום דבר וגם לא מאוחר מדי. הם החליטו לא לעבור לגור לדירה של אחד מהם, כדי שאף אחד לא ירגיש נכנע לשני ועברו לדירה חדשה. הם החליטו לעבור לגור מחוץ לעיר כי זה הכי טוב לילדים. אף אחד מהם לא היה איש קריירה גדול, אבל היתה לכל אחד מהם משרה קבועה והם התמידו בעבודתם. הם החליטו שבשנים הראשונות לאחר לידת הילדים סוזן תפסיק לעבוד לתקופה מסוימת, כי זה הכי טוב לילדים, אבל היה ברור שאחרי שיגדלו היא תחזור למשרתה. הכל היה מושלם במושלמותו. אולם אז איכשהו דברים החלו להשתבש. הבעל החל לבגוד. סוזן ניסתה לשכנע את עצמה שזה טפשי לכעוס. אנשים אינטיליגנטיים לא עושים מזה עניין. הילדים גדלו וסוזן לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא כבר לא חשקה במשרה הקודמת שלה. היא הרגישה צורך להיות לבד. אז היא הקצתה לעצמה חדר בבית שהוא רק שלה. הרעיון של חדר משלה לאישה, כבר מופיעה מוקדם יותר, במאמר המפורסם של וירג'יניה וולף "חדר משלך". לאחר מכן זה לא מספיק לה והיא נוסעת למלון בלונדון ושוכרת חדר קבוע, חדר מס' 19, רק כדי להיות לבד. חדר מס' 19 היתה ההשראה בספר השעות לסיפור של לאורה בראון, שגם היא פורשת למלון לחדר מס' 19. הסיפור של לסינג קצת מזכיר את הסיפור של לאורה בראון, אולם לטעמי הוא הרבה יותר טוב ומשכנע. אגב, כמו שבמלונות מסויימים אין חדר 13, בהשראת הסיפור יש מלונות פמיניסטיים בהם אין חדר מס' 19. הסיפור הוא על אנשים רגילים שעשו הכל כמו שלימדו אותם שצריך לעשות, לפי ההגיון ובכל זאת נכשלו. הם היו חכמים אולי מבחינות מסוימות, אבל לא מבחינה רגשית, כי בתחום הזה לא ידעו לספק את עצמם. הסיפור קריא וזורם מאוד גם בשפת המקור באנגלית (לא ידוע לי אם יש תרגום) ונקרא בנשימה עצורה. מומלץ!