To be alone's no injury - "היום לפני..."
אז איך מטפלים בחבורה שהיא לא חבורה? איך בכל זאת אפשר היום להאזין לאלבום שהוא מתוייג ומשוייך לז'אנר מרתיע עם מוניטין הכי זוועתי שבעולם (שירי עפרה חזה הצידה)? איך אפשר לבחור אלבום אחד בלבד, מתוך שבעייה משובחת? אהה רגע, זה בעצם פשוט – מחכים לחגיגות ה-40 של האלבום הרצוי.
אז החגיגות הגיעו. הם היום.
"אבל פרוג זה פאסה" אמרה לי השכנה ממול "כל ילד בן שלוש יודע זאת מזמן". "פרוג בריטי בכלל ירחם האל..." הוסיף בעלה (השלישי). "אוקי", הינהנתי קלות, וחשבתי לעצמי 'מה שהעולל לא בטוח יודע, זה שיש דברים בחיים שאסור לפספס, לא בגלל התיוג אלא בגלל התוכן', כי יש דגים ששוחים בנהרות קפואים, ובדיוק אחד כזה עולה היום בחכתנו. וזה וואחד כריש.
אז בסוף 1971 יצא אלבומם הרביעי שהיה שונה מהמצופה, שאף אחד לא באמת הבין בזמנו, ובפעם המי יודע כמה, נשבר לכל המעורבים והעסק פוצץ. כי יש חלאות שבלתי אפשרי לשהות במחיצתן יותר מדי, ובמרכז סיפורנו עומד אחד כזה. והיותו חלאה, מיידית מצביע על דבר נוסף – כישרון פאקינג אדיר. אז בחסות הדימדומים, הוא הרים טלפונים, הלך ומצא לעצמו פראיירים חדשים ובישל לנו סיבוב חדש, מרתק ומפתיע. והפעם זה אפל, חשוך ומפחיד מאי פעם, דוקר, מלנכולי ויפהיפה ברמות על. מקום שבודדים ביותר "בפארסה הזו שנקראת פרוג" (בעלה של ההיא) ניסו, ובהצלחה הגיעו.
קצת קשה לסקר אלבום שדוסקס לא מעט וכולם פה מכירים. מה גם שיש אפילו סקירה מאוד נחמדה עליו בארכיון, מעשה ידיו של הלטר סקלטר יזכה לחיים ארוכים. אבל בכל זאת חייבים, כי חגיגות ה-40 הגיעו, ואנחנו מדברים כאן על חבורה שבבסיסה מורכבת מבסיסט שמוציא זרמי חשמל אדירים מהמיתרים של הכלי שלו, מתופף שמכיר את עור התוף כאילו היה גופו עצמו וגם מאס בתבניות וחיפש חופשיות יתר, וכמובן החלאה בעלת החזון שיושבת על הגיטרה. וליחידה בסיסית זו אין יותר נכון מלהוסיף שניים. האחד יצור תמהוני ביותר, מגלקסיה רחוקה מאחורי השמש, שבסך הכל זומם בליבו להקיש על כל חפץ שנקרא בדרכו ולנענע כל מסור לשם מחקר הצליל והרעש. מה שנקרא אוונגארדיסט אמיתי. והשני, בחור שעשה היכרות עם כינור בגיל 9, שעה שכולם עבור מלגו לפאזלים.
וכך, לפני ארבעים שנה וקצת, נכנסה החבורה הזו לסטודיו והקליטה את המאסטרפיס ששוחרר היום לפני ארבעים שנה. לטעמי זה ה'אלבום' של החבורה הזאת ואחד האלבומים הכי טובים שנוצרו אי פעם. יש באלבום הזה לא מעט הפתעות, והסקאלה שלו נעה מאלימות מוסיקלית פחד איימים, לקטע ענוג ושקט. ריפים קורעים אוזן מהולים באוונגארד והקשות מוזרות מצד אחד, לבלדה מהממת עם סולו גיטרה מהמרגשים שאפשר למצוא במוסיקה (לא, אני לא ציני עכשיו). יש כאן איזון נפלא של העולם המוסיקלי שהחבורה הזו נמצאת בתוכו.
עכשיו דמיינו לעצמכם יום שטוף שמש נחמד, פארק ירוק רחב ידיים. אתם שוכבים להנאתכם על הדשא, מביטים אל השמיים הכחולים בשלווה מושלמת. משב רוח עדין מנענע קלות את עלי העצים מסביב, ורישרושים בגוון מזרח רחוק מנעימים אתכם בעונג. כך לאורך שלוש דקות נפתח האלבום.
ואז מגיעה החבורה ובראשה החלאה, וזמנה של השמש תם. עננים אפורים נעים לכיוונו ובמהירות הופכים לשחורים ומכהים כל פיקסל בשמיים. כן מזג האויר בפלנטה שלנו יודע שינויים קיצוניים. התפרצות הסופה בלתי נמנעת, והיא מלווה בברקים ורעמים שיגרמו אפילו ללוציפר להשתין מהקילשון שלו. הפוגה קלה נרשמת לכמה שניות, אבל בל נטעה, זה הזמן לנגב איפה שרטוב. לברוח רחוק לא נספיק גם ככה. וכך ממשיכה הסופה עם ברקים, רעמים והפוגות מדומות, ודי ברור שאנחנו במרכזה רק בשביל לחטוף את כדורי הברד האלה ישר בעיניים. לברוח או לא לברוח, שאיפה לתקווה ובינתיים נופלים עלינו ממטרי בלוקים – כן, אנחנו באיזון מושלם עם הטבע. רצועת פתיחה זו עוטפת את האלבום משני צידיו, שחלקה השני יסיים את האלבום בפיצוץ אפוקליפטי.
ובניגוד מוחלט, הרצועה השנייה מושיבה אותנו בחיכו של מלאך אמיתי, שאין עדין וענוג ממנו. מלאך שבמו ידיו מחק סופה אלימה בקלילות רבה, וריכז באוזנינו את כל היופי שבעולם לאורך שלוש דקות. מכל כיוון שנביט זהו אוצר יפהיפה וכל מילה מיותרת.
הרצועה השלישית מחזירה אותנו לפארק, אבל רגע, אחרי מספר שניות העננים מתפזרים קלות, כאילו משהו בשמיים מנסה לפרום אותם ולפנות חלל שמבעדו נוכל להביט על שובלי קסם מהולים בטונות של רגש ומלנכוליה. אנחנו באחד מרגעי המופת שבהם כל החלקים מתערבבים ומסתדרים מחדש וכל שניה שחולפת מעצימה את הנוכחות העדינה שכאן מרחפת. כאן ובדיוק כאן מסתתר לו סולו הגיטרה המרגש ביותר שהחלאה הוציאה מתוכה. אפשר ואפילו רצוי לקחת את הסולו הזה ולעוף איתו אל מעבר לעננים.
הרצועה הבאה וזו שאחריה מתעתעות בנו ומערבבות עננים אפורים עם עננים ספוגי צמר גפן, אבל ההנאה היא כולה שלנו אז למי אכפת. הרצועה החמישית בפרט פורסת את עצמה ברוגע ואיטיות עד הרגע בוא כבר מאוחר מדי לברוח, כי ברור לנו שהגרוב המיסתורי הזה מסתובב ומתעצם סביב עצמו ומבלי שהרגשנו אנחנו בלב ההוריקן המחושמל ששאב לתוכו את מירב העצים בפארק, נכון לרגע זה. הצווחות שם לקראת הסוף הם לא הכינור, זה החתול הלוחם האחרון ששכן בפארק ונשאב ללב המערבולת. והוא נהנה מכל רגע.
אז כן, אנחנו כבר ממזמן ממוקמים שוב בפארק, לא הרבה נשאר ממנו, והרצועה האחרונה תשלים את הרצועה הפותחת ואת כל הייעוד של האלבום הזה. ומה שהיה בתחילה פארק רחב ידיים נשאר כעת חתיכת דשא קטנטנה ובמרכזה חבית מלאה אבקת שריפה שרק מחכה שאחד מכם יקום מהכורסא המאוד נוחה שלו ויפוצץ אותה, כי הפתיל אמנם ארוך אבל כבר דולק, וברור שזה יגמר במפץ אדיר.
כדאי לפתוח מטריה, ולהביט ברסיסים נופלים מהשמיים.
אז איך מטפלים בחבורה שהיא לא חבורה? איך בכל זאת אפשר היום להאזין לאלבום שהוא מתוייג ומשוייך לז'אנר מרתיע עם מוניטין הכי זוועתי שבעולם (שירי עפרה חזה הצידה)? איך אפשר לבחור אלבום אחד בלבד, מתוך שבעייה משובחת? אהה רגע, זה בעצם פשוט – מחכים לחגיגות ה-40 של האלבום הרצוי.
אז החגיגות הגיעו. הם היום.
"אבל פרוג זה פאסה" אמרה לי השכנה ממול "כל ילד בן שלוש יודע זאת מזמן". "פרוג בריטי בכלל ירחם האל..." הוסיף בעלה (השלישי). "אוקי", הינהנתי קלות, וחשבתי לעצמי 'מה שהעולל לא בטוח יודע, זה שיש דברים בחיים שאסור לפספס, לא בגלל התיוג אלא בגלל התוכן', כי יש דגים ששוחים בנהרות קפואים, ובדיוק אחד כזה עולה היום בחכתנו. וזה וואחד כריש.
אז בסוף 1971 יצא אלבומם הרביעי שהיה שונה מהמצופה, שאף אחד לא באמת הבין בזמנו, ובפעם המי יודע כמה, נשבר לכל המעורבים והעסק פוצץ. כי יש חלאות שבלתי אפשרי לשהות במחיצתן יותר מדי, ובמרכז סיפורנו עומד אחד כזה. והיותו חלאה, מיידית מצביע על דבר נוסף – כישרון פאקינג אדיר. אז בחסות הדימדומים, הוא הרים טלפונים, הלך ומצא לעצמו פראיירים חדשים ובישל לנו סיבוב חדש, מרתק ומפתיע. והפעם זה אפל, חשוך ומפחיד מאי פעם, דוקר, מלנכולי ויפהיפה ברמות על. מקום שבודדים ביותר "בפארסה הזו שנקראת פרוג" (בעלה של ההיא) ניסו, ובהצלחה הגיעו.
קצת קשה לסקר אלבום שדוסקס לא מעט וכולם פה מכירים. מה גם שיש אפילו סקירה מאוד נחמדה עליו בארכיון, מעשה ידיו של הלטר סקלטר יזכה לחיים ארוכים. אבל בכל זאת חייבים, כי חגיגות ה-40 הגיעו, ואנחנו מדברים כאן על חבורה שבבסיסה מורכבת מבסיסט שמוציא זרמי חשמל אדירים מהמיתרים של הכלי שלו, מתופף שמכיר את עור התוף כאילו היה גופו עצמו וגם מאס בתבניות וחיפש חופשיות יתר, וכמובן החלאה בעלת החזון שיושבת על הגיטרה. וליחידה בסיסית זו אין יותר נכון מלהוסיף שניים. האחד יצור תמהוני ביותר, מגלקסיה רחוקה מאחורי השמש, שבסך הכל זומם בליבו להקיש על כל חפץ שנקרא בדרכו ולנענע כל מסור לשם מחקר הצליל והרעש. מה שנקרא אוונגארדיסט אמיתי. והשני, בחור שעשה היכרות עם כינור בגיל 9, שעה שכולם עבור מלגו לפאזלים.
וכך, לפני ארבעים שנה וקצת, נכנסה החבורה הזו לסטודיו והקליטה את המאסטרפיס ששוחרר היום לפני ארבעים שנה. לטעמי זה ה'אלבום' של החבורה הזאת ואחד האלבומים הכי טובים שנוצרו אי פעם. יש באלבום הזה לא מעט הפתעות, והסקאלה שלו נעה מאלימות מוסיקלית פחד איימים, לקטע ענוג ושקט. ריפים קורעים אוזן מהולים באוונגארד והקשות מוזרות מצד אחד, לבלדה מהממת עם סולו גיטרה מהמרגשים שאפשר למצוא במוסיקה (לא, אני לא ציני עכשיו). יש כאן איזון נפלא של העולם המוסיקלי שהחבורה הזו נמצאת בתוכו.
עכשיו דמיינו לעצמכם יום שטוף שמש נחמד, פארק ירוק רחב ידיים. אתם שוכבים להנאתכם על הדשא, מביטים אל השמיים הכחולים בשלווה מושלמת. משב רוח עדין מנענע קלות את עלי העצים מסביב, ורישרושים בגוון מזרח רחוק מנעימים אתכם בעונג. כך לאורך שלוש דקות נפתח האלבום.
ואז מגיעה החבורה ובראשה החלאה, וזמנה של השמש תם. עננים אפורים נעים לכיוונו ובמהירות הופכים לשחורים ומכהים כל פיקסל בשמיים. כן מזג האויר בפלנטה שלנו יודע שינויים קיצוניים. התפרצות הסופה בלתי נמנעת, והיא מלווה בברקים ורעמים שיגרמו אפילו ללוציפר להשתין מהקילשון שלו. הפוגה קלה נרשמת לכמה שניות, אבל בל נטעה, זה הזמן לנגב איפה שרטוב. לברוח רחוק לא נספיק גם ככה. וכך ממשיכה הסופה עם ברקים, רעמים והפוגות מדומות, ודי ברור שאנחנו במרכזה רק בשביל לחטוף את כדורי הברד האלה ישר בעיניים. לברוח או לא לברוח, שאיפה לתקווה ובינתיים נופלים עלינו ממטרי בלוקים – כן, אנחנו באיזון מושלם עם הטבע. רצועת פתיחה זו עוטפת את האלבום משני צידיו, שחלקה השני יסיים את האלבום בפיצוץ אפוקליפטי.
ובניגוד מוחלט, הרצועה השנייה מושיבה אותנו בחיכו של מלאך אמיתי, שאין עדין וענוג ממנו. מלאך שבמו ידיו מחק סופה אלימה בקלילות רבה, וריכז באוזנינו את כל היופי שבעולם לאורך שלוש דקות. מכל כיוון שנביט זהו אוצר יפהיפה וכל מילה מיותרת.
הרצועה השלישית מחזירה אותנו לפארק, אבל רגע, אחרי מספר שניות העננים מתפזרים קלות, כאילו משהו בשמיים מנסה לפרום אותם ולפנות חלל שמבעדו נוכל להביט על שובלי קסם מהולים בטונות של רגש ומלנכוליה. אנחנו באחד מרגעי המופת שבהם כל החלקים מתערבבים ומסתדרים מחדש וכל שניה שחולפת מעצימה את הנוכחות העדינה שכאן מרחפת. כאן ובדיוק כאן מסתתר לו סולו הגיטרה המרגש ביותר שהחלאה הוציאה מתוכה. אפשר ואפילו רצוי לקחת את הסולו הזה ולעוף איתו אל מעבר לעננים.
הרצועה הבאה וזו שאחריה מתעתעות בנו ומערבבות עננים אפורים עם עננים ספוגי צמר גפן, אבל ההנאה היא כולה שלנו אז למי אכפת. הרצועה החמישית בפרט פורסת את עצמה ברוגע ואיטיות עד הרגע בוא כבר מאוחר מדי לברוח, כי ברור לנו שהגרוב המיסתורי הזה מסתובב ומתעצם סביב עצמו ומבלי שהרגשנו אנחנו בלב ההוריקן המחושמל ששאב לתוכו את מירב העצים בפארק, נכון לרגע זה. הצווחות שם לקראת הסוף הם לא הכינור, זה החתול הלוחם האחרון ששכן בפארק ונשאב ללב המערבולת. והוא נהנה מכל רגע.
אז כן, אנחנו כבר ממזמן ממוקמים שוב בפארק, לא הרבה נשאר ממנו, והרצועה האחרונה תשלים את הרצועה הפותחת ואת כל הייעוד של האלבום הזה. ומה שהיה בתחילה פארק רחב ידיים נשאר כעת חתיכת דשא קטנטנה ובמרכזה חבית מלאה אבקת שריפה שרק מחכה שאחד מכם יקום מהכורסא המאוד נוחה שלו ויפוצץ אותה, כי הפתיל אמנם ארוך אבל כבר דולק, וברור שזה יגמר במפץ אדיר.
כדאי לפתוח מטריה, ולהביט ברסיסים נופלים מהשמיים.
