hallucinative
New member
thoughts of a dying atheist
שיר קצר יחסית, סטנדרטי וחביב למדי, למרות המשמעות שהוא מעניק. מתחיל באופן מאוד מהיר ומאוד מיוחד, פריטה מחולקת על 7 אקורדים ממש, אבל ממש פשוטים! זה הריף המרכזי שהאפקט בו מעורר השתאות או מעין הערצה לנגן שמצליח לנגן את הפריטה באפקט המטורלל הזה. מניסיון... כשמנסים לנגן דיסטורשן שלא באקורד barret (הכוונה לאקורד שבו האצבע סוגרת את כל הגשר ומונעת מהמיתרים להיות בגבהי צלילים שונים או תדרים שאינם תואמים למיקום שבו האצבע סוגרת על המיתר) או איזה סולו, נוצר מצב של רעש נוראי שמזכיר איזה מכשיר אלקטרוני שנשרף כי לא הפעילו אותו נכון. ייתכן מאוד כי הציוד של נגננו המהולל פשוט טוב עד כדי כך שהוא מסוגל לנגן את זה בצורה כזו מושלמת. אפשר להבחין בכל הצלילים בבירור וכל צליל עוקב ומלווה את הבא אחריו. זה אמנם מושלם, אבל כפי שזה נשמע, זה יוצר אפקט של רעש מפחיד שעוקב אחריך, צופה בך... נסו לדמיין את עצמכם מסובבים את הראש לכל הכיוונים כשאתם מחפשים משהו שאתם יודעים שהוא שם, מסתכל עליכם, אבל אתם לא רואים אותו... ועכשיו תדמיינו את הקטע הזה מתחיל להתנגן. מפחיד! זה יהיה פשוט חתיכת סרט רע. כאילו הלהקה מנגנת בשביל כל אחד מאיתנו. אם תסתכלו במילים, תראו שמאט מדבר על נוכחות כלשהי בחדר שהוא לא מצליח לראות, אבל יודע שהיא שם. ומה אתם יודעים? הוא מת מפחד! בכל מקרה, התחלת השיר כפי שציינתי מתבצעת על פריטה מחולקת (3 תווים כל פעם) קצב של 4/4 שהנגינה בו מתבצעת במהירות גבוהה. בתחילת הנגינה מנוגן אותו אקורד פעמיים ללא נוכחות בס או תופים, וממשיך משם לקצב תופים מהיר (אבל לא מהיר מדי) שמשתלב באופן מוחלט עם הפריטה שהופכת למעין משהו שמנסר לכם ברכות באוזניים. ברקע הדברים אפשר להבחין בבס, שמנוגן בפשטות ובמהירות, ומעניק בפעם המי יודע כמה, את התחושה של בריחה או ריצה, רק שכאן יש אנרגיה שמתפרצת בבת אחת וכך גם דועכת כמו שאפשר להבחין אחרי הפיזמון הראשון. בשלב הפיזמון כל הכלים כמו מתאחדים על אותו עוצמת צליל ויוצרים מעין איחוד שעליו מנצחת הגיטרה בפריטה מהירה מעין כמותה שפשוט קורעת את הכל לגזרים, כל זה לא לפני שדומיניק נותן בראש עם תיפוף מעבר מהיר כמו מעין עליית מדרגה בטירוף שעומד להתפרץ. אחרי הפיזמון הראשון ישנה דעיכה של הנגינה והעוצמה שאולי רומזת על ההיחלשות של אותו אחד שמספרים עליו במילים, סה"כ זה מישהו גוסס- תסתכלו במילים. למען האמת רק הווליום כאן יורד, ורק בגיטרה. התופים נשארים על אותו קצב והבס ממשיך לנגן באותה מהירות רק שכא הוא ממלא תפקיד של יותר כלי נגינה כגיטרה יותר מאשר בס כיוון שכאן הוא מנוגן באופן טבעי וכן נוכחות הגיטרה מופחתת בעוצמה ופריטה עצמה, ובמקום עומק צליל מתחת לפני השטח שאמור לתת נפח ומעין חיבור בין קצב והרמוניה (וזה לא ציטוט שלי) אנחנו מקבלים כמו סלאפים מהירים שמזכירים קפיצות בלתי פוסקות. הדעיכה הזו מדומה לחלוטין! הפיזמון חוזר ובגדול והפעם (ככה זה נשמע לי) בעוצמה יותר גדולה ונדמה לי שגם דמיינתי את התופים מתפוצצים, אבל אני לא שפוי אז אל תתייחסו. ואז... אחרי הפיזמון השני מגיע הסולו, כאשר מקדימות אותו מספר שניות של אפקט דיסטורשן-ווה ווה-פלנגים (או משהו כזה) שנותן חריקות, כמו מעין תחושה של, זהו זה... זה מגיע, אז כדי שתתכוננו! הגיטרה צורחת כמו מפחד בצד ולא ממש מעיזה להגיד את את מה שיש לה להגיד אבל בכל זאת... התופים מכים בכל פריטה ונותנים את הטון. הגיטרה שוב מתגברת וממלאת את הרקע עד שמגיע הסולו שהוא פשוט יחסית, מנוגן באפקט ווה-ווה שהצלילים בו עולים ויורדים בצורה מוזרה אם כי קליטה ונעימה לאוזן. אם תקשיבו טוב אולי תשמעו את הסולו משמיע כמו קולות אדם מעוותים ושימו לב לצורה שבה הסולו מקבל טונים גבוהים בסוף אבל כאילו הנפח שלו מצומצם, כמו אומר: אני לא רוצה להסתיים, אבל אין לי ברירה אז ניתן את זה עד הסוף בצרחות. גאוני. סוף הסולו ממשיך לתוך הפיזמון השלישי שבו דווקא אין משהו מיוחד אבל הוא בכל זאת סוף השיר... שמסתיים באופן צפוי לגמרי, וחבל. אבל השיר עצמו פשוט מגניב. מעביר את התחושות כמו שצריך. שמתי לב גם שבסוף הפיזמון השירה הופכת לאוסף של קולות מצחיקים שמאט משמיע שמרמזים על מין זילזול (?) ואולי הכוונה כאן לאותו אתאיסט שעומד למות ופתאום הוא כן מבחין באל שנמצא לידו (או לפחות מדמיין את זה). פתאום הוא מפחד, וכל מה שהוא מצליח לאות זה את הסוף שלו. אני לא כל כך בטוח שהכוונה היא כאן לדת אלא לאנשים ששוללים דברים ולא נותנים למחשבות להם להתפתח ובסוף כשהם מגלים שכל מה שהם חשבו היה טעות ואין להם כל כך אפשרות לחזור בהם. זה די מפחיד להיקלע למצב הזה. אז הביטו מעבר לכתפכם...
שיר קצר יחסית, סטנדרטי וחביב למדי, למרות המשמעות שהוא מעניק. מתחיל באופן מאוד מהיר ומאוד מיוחד, פריטה מחולקת על 7 אקורדים ממש, אבל ממש פשוטים! זה הריף המרכזי שהאפקט בו מעורר השתאות או מעין הערצה לנגן שמצליח לנגן את הפריטה באפקט המטורלל הזה. מניסיון... כשמנסים לנגן דיסטורשן שלא באקורד barret (הכוונה לאקורד שבו האצבע סוגרת את כל הגשר ומונעת מהמיתרים להיות בגבהי צלילים שונים או תדרים שאינם תואמים למיקום שבו האצבע סוגרת על המיתר) או איזה סולו, נוצר מצב של רעש נוראי שמזכיר איזה מכשיר אלקטרוני שנשרף כי לא הפעילו אותו נכון. ייתכן מאוד כי הציוד של נגננו המהולל פשוט טוב עד כדי כך שהוא מסוגל לנגן את זה בצורה כזו מושלמת. אפשר להבחין בכל הצלילים בבירור וכל צליל עוקב ומלווה את הבא אחריו. זה אמנם מושלם, אבל כפי שזה נשמע, זה יוצר אפקט של רעש מפחיד שעוקב אחריך, צופה בך... נסו לדמיין את עצמכם מסובבים את הראש לכל הכיוונים כשאתם מחפשים משהו שאתם יודעים שהוא שם, מסתכל עליכם, אבל אתם לא רואים אותו... ועכשיו תדמיינו את הקטע הזה מתחיל להתנגן. מפחיד! זה יהיה פשוט חתיכת סרט רע. כאילו הלהקה מנגנת בשביל כל אחד מאיתנו. אם תסתכלו במילים, תראו שמאט מדבר על נוכחות כלשהי בחדר שהוא לא מצליח לראות, אבל יודע שהיא שם. ומה אתם יודעים? הוא מת מפחד! בכל מקרה, התחלת השיר כפי שציינתי מתבצעת על פריטה מחולקת (3 תווים כל פעם) קצב של 4/4 שהנגינה בו מתבצעת במהירות גבוהה. בתחילת הנגינה מנוגן אותו אקורד פעמיים ללא נוכחות בס או תופים, וממשיך משם לקצב תופים מהיר (אבל לא מהיר מדי) שמשתלב באופן מוחלט עם הפריטה שהופכת למעין משהו שמנסר לכם ברכות באוזניים. ברקע הדברים אפשר להבחין בבס, שמנוגן בפשטות ובמהירות, ומעניק בפעם המי יודע כמה, את התחושה של בריחה או ריצה, רק שכאן יש אנרגיה שמתפרצת בבת אחת וכך גם דועכת כמו שאפשר להבחין אחרי הפיזמון הראשון. בשלב הפיזמון כל הכלים כמו מתאחדים על אותו עוצמת צליל ויוצרים מעין איחוד שעליו מנצחת הגיטרה בפריטה מהירה מעין כמותה שפשוט קורעת את הכל לגזרים, כל זה לא לפני שדומיניק נותן בראש עם תיפוף מעבר מהיר כמו מעין עליית מדרגה בטירוף שעומד להתפרץ. אחרי הפיזמון הראשון ישנה דעיכה של הנגינה והעוצמה שאולי רומזת על ההיחלשות של אותו אחד שמספרים עליו במילים, סה"כ זה מישהו גוסס- תסתכלו במילים. למען האמת רק הווליום כאן יורד, ורק בגיטרה. התופים נשארים על אותו קצב והבס ממשיך לנגן באותה מהירות רק שכא הוא ממלא תפקיד של יותר כלי נגינה כגיטרה יותר מאשר בס כיוון שכאן הוא מנוגן באופן טבעי וכן נוכחות הגיטרה מופחתת בעוצמה ופריטה עצמה, ובמקום עומק צליל מתחת לפני השטח שאמור לתת נפח ומעין חיבור בין קצב והרמוניה (וזה לא ציטוט שלי) אנחנו מקבלים כמו סלאפים מהירים שמזכירים קפיצות בלתי פוסקות. הדעיכה הזו מדומה לחלוטין! הפיזמון חוזר ובגדול והפעם (ככה זה נשמע לי) בעוצמה יותר גדולה ונדמה לי שגם דמיינתי את התופים מתפוצצים, אבל אני לא שפוי אז אל תתייחסו. ואז... אחרי הפיזמון השני מגיע הסולו, כאשר מקדימות אותו מספר שניות של אפקט דיסטורשן-ווה ווה-פלנגים (או משהו כזה) שנותן חריקות, כמו מעין תחושה של, זהו זה... זה מגיע, אז כדי שתתכוננו! הגיטרה צורחת כמו מפחד בצד ולא ממש מעיזה להגיד את את מה שיש לה להגיד אבל בכל זאת... התופים מכים בכל פריטה ונותנים את הטון. הגיטרה שוב מתגברת וממלאת את הרקע עד שמגיע הסולו שהוא פשוט יחסית, מנוגן באפקט ווה-ווה שהצלילים בו עולים ויורדים בצורה מוזרה אם כי קליטה ונעימה לאוזן. אם תקשיבו טוב אולי תשמעו את הסולו משמיע כמו קולות אדם מעוותים ושימו לב לצורה שבה הסולו מקבל טונים גבוהים בסוף אבל כאילו הנפח שלו מצומצם, כמו אומר: אני לא רוצה להסתיים, אבל אין לי ברירה אז ניתן את זה עד הסוף בצרחות. גאוני. סוף הסולו ממשיך לתוך הפיזמון השלישי שבו דווקא אין משהו מיוחד אבל הוא בכל זאת סוף השיר... שמסתיים באופן צפוי לגמרי, וחבל. אבל השיר עצמו פשוט מגניב. מעביר את התחושות כמו שצריך. שמתי לב גם שבסוף הפיזמון השירה הופכת לאוסף של קולות מצחיקים שמאט משמיע שמרמזים על מין זילזול (?) ואולי הכוונה כאן לאותו אתאיסט שעומד למות ופתאום הוא כן מבחין באל שנמצא לידו (או לפחות מדמיין את זה). פתאום הוא מפחד, וכל מה שהוא מצליח לאות זה את הסוף שלו. אני לא כל כך בטוח שהכוונה היא כאן לדת אלא לאנשים ששוללים דברים ולא נותנים למחשבות להם להתפתח ובסוף כשהם מגלים שכל מה שהם חשבו היה טעות ואין להם כל כך אפשרות לחזור בהם. זה די מפחיד להיקלע למצב הזה. אז הביטו מעבר לכתפכם...
נשמע כאילו אתה יודע לנגן את השיר, אם כן, אז תשלח לי, אני רוצה לשמוע ^_^ מיותר לציין שגם זה כבר נמצא במאמרים?
